עוד מילדותה היא כותבת. הכל. שופכת את עצמה על דפים, באמצעות
מילים, בשפות שונות, בצורות שונות. כשהייתה בת שבע בערך, הייתה
מציגה לראווה משיריה הקצרצרים והעלובים, אז היו עומדים סביבה
המבוגרים ומחלקים לה מחמאות "יש לה כישרון גדול" היו אומרים,
"עתיד נפלא מצפה לה" מחייכים הם אליה, כפי שמחייכים המבוגרים
לכל ילד קטן המראה להם דף שעליו צייר שני קוים ישרים וקרא לכך
"ציור". אבל היא לא ידעה, לא יכלה לדעת, שכך הם מבוגרים, על כן
האמינה בכישרונה המדומה. ימים הייתה יושבת וכותבת, מכתבים
בחרוזים, שיעורים בצורת סיפורים. דמיון מפותח היה לה בתור
ילדה, גם היום עוד יש לה, אולי. סבתא שלה אמרה לה פעם, שכשתגדל
היא תמצא הוצאה לאור ותהפוך את כלל יצירותיה לספר, והיא,
בתמימותה האמינה. אף בנעוריה המשיכה להאמין בכך, עד שיום אחד
הבינה שסבתה האהובה אינה מבינה בכתיבה, וודאי שלא בהוצאות
לאור, ולבדה היא יכולה להצליח יותר מאשר בעזרת סבתה. אשליה
שנופצה. רבות הן האשליות הללו בחייה, רבות ככמות היצירות
שכתבה.
באחד מהתקפי הזעם, או הדיכאון שלה, שרפה פעם את מרבית
יצירותיה, אם ניתן לקרוא לכך יצירות: שירי אהבה ואכזבה,
סיפורים לילדים קטנים, וכמה סיפורים קיטשיים במיוחד.
נותרו בידיה רק היצירות שפרסמה בדף היוצר שלה בבמה חדשה, שכעת
עומדות על המספר 183. מאה שמונים ושלוש יצירות, חלקן טובות,
חלקן בושה לאנושות, ובעיקר לה. ארבעים וחמישה מנויים יש לה,
מספר שמפחיד להתמודד איתו, במיוחד אחרי שהיא כבר יודעת,
שהכתיבה שלה אינה טובה. אבל הכתיבה היא הדבר היחיד שנותר לה,
את החיים החליפה בחלומות, את החברות בעטים, את העתיד,
בסיפורים, ואת האהבה, לה היא לא מצאה תחליף, אבל גם לא אדם
שיעניק לה אותה, ועל כן היא מסתפקת בינתיים באהבתה לסיפורים של
אחרים, ובאהבה שמעניקים לה ארבעים וחמישה המנויים שלה, יחד עם
שאר קוראיה. כמובן שכל תגובה שלילית, כל השמצה, פוגעת בליבה
כמו הייתה פגיון, או אולי, כאילו מדובר היה בבגידה, על אף שהיא
מבינה, שאלו רק אנשים שמבינים, שלכתוב, היא לא יודעת.
מאה שמונים ושלוש יצירות, קשה לה להכריח את עצמה לכתוב יצירות
נוספות, היא מפחדת להיפגע, להישלל. הכתיבה היא כל שנותרה לה,
והתקווה לפירסום לא פגה. אין זה משנה דבר שכישרון אין לה. אין
זה משנה דבר. מישהו יחליט פעם שהיא יודעת לכתוב, וירצה לפרסם
את יצירותיה, כספר. ואז, כל יצירה תהפוך לשקל, ובמאה שמונים
ושלושה שקלים אלו, היא תקנה לעצמה שמלה אדומה כדם, עשויה קטיפה
שתחליק על גופה בקלילות מושלמת, בכדי למות בה.
היא תלבש את השמלה הזו, ותנעל מגפיים שחורים, עם עקבים דקים
וגבוהים, כאלו שאף פעם לא הצליחה ללכת בהם. כל ציפורניה יהיו
צבועות אדום, פניה יהיו מאופרות כמו פנים של בובה, לבנות
לחלוטין, עם מעט סומק חזק במרכז לחייה ופס שחור תחת העיניים.
שיערה יישפך לאורך גופה, חלקו גלי, חלקו חלק, אופייני. היא
תשאיר אחריה מכתב, כתב ידה העקום על פני נייר מכתבים ריחני,
מילים מצמררות "אני לא יודעת מה לכתוב, כיצד להפרד. אף פעם לא
ידעתי לסיים היטב את יצירותיי. אומנם, במקור זו איננה יצירה
שלי, אלא של הוריי, והיו רבים אחרים שעזרו בתהליך יצירתה, אבל
אני, נתתי לה את כולי, היצירה הזו היא למעשה אני, תרתי משמע,
ואני זו ששיניתי אותה, לחיוב ולרעה, בידיי הכוח לסיים אותה,
ועדיף עכשיו, לפני שתהפוך לסתמית ועלובה, כעת, כשהיא בשיא
הדרה. הסוף ייחשב טראגי, אנשים יחיו את סיפורה, תדאגו בבקשה
שהיא תישאר ידועה. היו שלום, אולי עוד נתראה, בעולם הבא" ואז,
היא תבלע כדורים, רבים ככל האפשר, ושונים, היא תכניס את
הקופסאות למגירה, ותמצא על ידי אחת מחברותיה, שעה או שעתיים
מאוחר יותר, כשהיא שרועה על המיטה בתנוחה מרשימה, על פניה נסוך
חיוך אמיתי, ייתכן לראשונה בחייה, או שמא, במותה.