בגיל שבו עדיין משחקים בבובות.
בגיל שבו עדיין לומדים את לוח הכפל.
בגיל שבו עדיין חוגגים יום הולדת עם זרים על הראש, חברים
ושקיות הפתעה.
בגיל שבו עדיין רואים "רחוב סומסום" וסרטים מצוירים.
בגיל הזה נלקחה ממנה התמימות.

היא ידעה שזה אסור.
היא ידעה שזה לא בסדר.
רצתה להגיד לא וזה מספיק.
רצתה אבל לא ידעה איך ואם מישהו ישמע.
היא לא הבינה מה קורה.
היא הייתה ילדה, עם קוקיות.

קיותה שיגלו.
קיותה שלא, מהבושה.
רצתה למות.
רצתה להעלם.
רצתה שזה יפסק.

וזה הפסיק. אבל זה היה כבר מאוחר מדי.
החור שם בפנים כבר נפער.
התמימות כבר נעלמה.
וזה היה כ"כ מוקדם.