בפעם הראשונה נפגשנו במפגש של חברים שלא התראו כבר שנים
היא לבשה מכנסי עור וז'קט
היא וחבריה החלו לדבר בינהם כאילו לא עבר בכלל זמן מאז פגישתם
האחרונה
ואני מרותק, מקשיב לכל מילה שהיא מוציאה מהפה
לא יכול להסיר את עיני ממנה
ומחכה למבט אחד ממנה בשביל להראות למה כמה אני מתרגש מהסיפורים
שלה
בהמשך הערב הסירה את הז'קט ונשארה עם חולצה צמודה אשר נלחצה על
שידה הקטנים
אני חושב לעצמי שהמראה הזה בכלל לא הולם אותה
אבל אני פשוט משותק מהתרגשות ולא יכול להוציא מילה מפי
אני מחכה להזדמנות לספר לה איך אני מרגיש
אך היא חומקת מהחדר מבלי לתת לי להוציא אפילו מילה
בדרך הביתה אני לא מפסיק לחשוב עליה ועל הסיפורים שלה.
למחרת אני מתחיל לשנן את הסיפורים בעל פה כל מילה ומילה,
כל דיקציה ודיקציה
אני מרגיש מסופק כשאני מספר את הסיפורים שלה לעצמי
את המפגש השני קיימנו לאחר כחודש בהופעת מוזיקה קלאסית
אני יושב עם חברים שקוע בעולמי
ואז פתאום בבת אחת היא נכנסת לחדר
ושוב היא מדברת ואני מרותק אליה
הפעם נפגשה עם חברים אחרים
אבל אני עדין מתרגש והפעם אפילו יותר מאשר בפעם הראשונה
והיא מדברת ומדברת כאילו מתעלמת מנגינת כלי המיתר המרגשת
ואני מנסה להקשיב לאומנים אשר מופיעים על הבמה
אבל כל מה שאני שומע זה אותה.
שוב מצאתי את עצמי משותק מרוב התרגשות
והפעם כאשר יצאה את החדר עברה ממש לידי
ואני רוצה לשבת איתה ולהסביר לה איך סיפוריה האישיים נגעו
לליבי
אך לא מצליח להוציא אפילו מילה אחת
בפעם השלישית נסעתי ממש במיוחד בשביל לראות אותה
בשביל להקשיב לה
בשביל להתרגש ממנה
למרות שהיא בכלל לא יודעת עדין שאני קיים
תפסתי מקום בצד, רחוק ממנה כך שלא תוכל לראות אותי
ושוב היא החלה לדבר ולספר את סיפוריה בהתרגשות
והפעם אני כבר לא יכול לעצור את עצמי
והדמעות מתחילות לנזול על לחיי הלבנות מרוב התרגשות
ושוב אותו שיתוק
ושוב היא חומקת מהחדר מבלי לתת לי הזדמנות לספר לה כמה היא
מרגשת אותי
המפגש הרביעי התקיים בפסטיבל פסנתרנים
"כנראה שהיא אוהבת מוסיקה קלאסית" אני חושב לעצמי
הפעם כבר הבנתי שאני מכור. לא יכול בלי לראות, להתרגש ממנה
הרי אני רק מחפש את ההזדמנות הבאה לפגוש אותה
ידעתי שהיא תהיה שם אז מה הפליאה ששוב אני רואה אותה
ושוב אני יושב מרותק מבלי להסיר את עיני ממנה אפילו לשנייה
ושוב הדמעות זולגות
הפעם סיפוריה ריגשו אותי הרבה יותר מהפעמים הקודמות
אולי בגלל שסיפוריה היו יותר אישיים מבפעמים הקודמות
ואולי בגלל מנגינת הפסנתר שמתנגנת לה ברקע
הפעם אני כבר מרגיש שגם היא מתרגשת לראות אותי
"אולי אני כבר לא לבד ?" אני שואל את עצמי
ואז פתאום בלי שום אזהרה מוקדמת היא הולכת
ואני לא יכול שוב לחזור להיות לבד בלעדיה
והיא הולכת וחוזרת ושוב הולכת ושוב חוזרת
כאילו גם לה קשה הפרידה הזאת ממני
ושוב היא הולכת רק שהפעם היא כבר לא חוזרת
ואני נשאר קפוא על מקומי בפה פעור
לא מצליח להבין איך אחרי כל מה שעברנו ביחד היא עוזבת
אני קם מבולבל, מתהלך הלוך ושוב בחוץ ומנסה לעקל את רוע הגזרה
ופתאום ההזדמנות לה חיכיתי
אני שומע אנשים שאומרים שראו אותה בחדר הסמוך
סוף סוף אוכל לתפוס אותה לבד בלי החברים שלה
סוף סוף אוכל לספר לה כמה היא מרגשת אותי
זה לא שאני מאוהב בה
אני אפילו לא נמשך אליה
אבל הסיפורים שלה גורמים לי להרגיש שהיא מבינה אותי, שגם היא
מרגישה כמוני
בדרך אליה עוקבים אחרי עוד מספר אנשים
מדוע הם רודפים אחריה, הרי היא בסך הכל בת אדם
גם אני בן אדם ואחרי לא רודפים אנשים
"גם הם הקשיבו לסיפורים שלה ולא לפסנתר ?" אני שואל את עצמי
אני מגיע לחדר ורואה אותה שרועה על כיסא מרופד
זקןקן תיש מנוסס לו על סנטרה
עוד אישה מדברת איתה
גם היא באה לספר לה איך היא מרגישה
אני כבר לא מיוחד
"זה ידיד שלי אור" האישה מציגה אותי פניה
"שלום" היא אומרת. כאילו היא בכלל לא מכירה אותי
ואני מחזיר שלום מנומס
אני מנסה לספר לה איך היא מרגשת אותי, איך אני מכור לה
ולסיפורים שלה
והיא מגיבה בעדישות "תודה", "זה ממש יפה" ,
"ממש עושה לי כיף לשמוע את מה שאתה אומר"
ואני המום מהתגובות לא מבין איך כשהיא הייתה עם חברים שלה היא
הייתה מלאת חיים ומרגשת
ועכשיו כשאני שופך את ליבי לפניה היא בכלל לא מתרגשת
הבנתי את הרמז בתגובותיה העדישות
אמרתי יפה שלום כמו שאמא למדה אותי כשהייתי קטן
והלכתי לדרכי עייף ומבולבל אך מרוצה |
