פרק I - מבוא

היה זה בעת המשבר הכלכלי של 1357843, החסה, שבנקודת זמן זו כבר
הוכרה מדעית כפתרון היחיד והאולטימטיבי לכל בעיות האנושות,
החלה לגלות סימני עייפות. כבר מזה זמן רב החלו ניצני ההשכלה
לבצבץ מבין זיליארדי האנשים שעד היום תמיד הלכו לפי חוק העדר
(וזה היה חתיכת עדר, ראוי לציין). כבר במאה ה-13577 העלו כמה
מהאיכרים רעיונות נשגבים חדשים, אשר לא היו מוכרים לאנושות אף
פעם. חלק מהאיכרים אף הגיעו לכלל "תודעה" (גם זה די חדש אצלנו
אתם יודעים) שאם אדם מתאמץ בחשיבתו ("עושה פעולה ללא הזזת
גפיים" לפי ההגדרה המילונית המקובלת) הוא יכול להשיג דברים
חשובים, הוא יכול אף להגיע למסקנות (!!), וחשוב מכל ומפתיע
מכל: אדם המתאמץ לחשוב יכול למצוא דרך לעבד את חלקתו יותר טוב
מאשר אי פעם נחשב לאפשרי.
לכל אחד יש את החוויה הפרטית שלו, כל אחד סבל או הרוויח
מעלייתן ונפילתן של החסות בדרך שונה, אבל אני סבור שדווקא מה
שאני ראיתי באותו יום הייתה החוויה ההיסטורית החשובה ביותר,
ולו רק בגלל העובדה חסרת המשמעות שכל שאר בני האדם איבדו את
כושר התקשורת ההדדית ביניהם....שהרי אף אחד לא יכל לדמיין
תקשורת בלי חסה, ואכן: רחוק מהלב - רחוק מהעין. החסה הוכיחה
לדורות הבאים את כוחו של שינוי, שהרי איזה איכר עובד אדמה
בעתות החשוכות של המאה ה 13572 יכול היה להעלות בדעתו שדווקא
הירק שהזניח בגלל דלותו בחומרי מאכל עתיד להשתלט יום אחד על כל
העולם? אף אחד. עובדה מובנת מאליה, כיוון שבאום ימים עוד לא
הגדירו גדולי החסאים את המושג "דעת" ("כל מה שאדם יודע אך
שאינו מיושם מיידית בתוך האדמה" לפי הגדרת המילון).
אותו יום החל כמו כל הימים: התרוממתי מחלקת אדמתי בבוקר,
פיהקתי פיהוק ("צליל שמושמע כאשר אדם פותח את עיניו בזמן שהשמש
לא זורחת") רחב, והתחלתי בעבודת האדמה. כעבור כשני ריבועים
ישבתי לאכול את ארוחת זריחת השמש שלי, שהכילה כרגיל: שני עלי
חסה על לחם מחיטת חסה ועם קצת רוטב חסה. המשכתי לעבוד, נשארו
לי עוד כארבעה ריבועים ואז אוכל סוף-סוף לעבור לחלקת החסה שלי
(איכשהו תמיד העבודה עם החסות הקנתה לי איזו מין הרגשה, משהו
לא מוסבר שגרם לי לעוות את תווי פניי בצורה שונה מהרגיל). בעת
ביצוע המחזור השמיני של הבאת המים (בידי כמובן) לשדה  מהנהר
הבחנתי באב-נורמליות חריגה: קוץ שלם היה מונח ליד גדת הנהר,
במקום בו בדרך כלל לא היה ניתן למצוא דבר חוץ ממים נקיים ומעט
אדמה. חלחלה עמוקה עברה בי, רעד בכל הגוף. ידעתי! ידעתי! זה
עומד להגיע. אבל איכשהו לא הצלחתי לעצור, רגליי כמו דחפו אותי
להמשיך אל השדה ולהשקות אותו. זה היה אחד הרגעים שלא יישכחו על
ידי לעולם. רק זמן רב מאוחר יותר עלתה בי התובנה האמיתית,
שלמעשה יכולתי ל
אני חייב להפסיק עכשיו. משהו בלתי מוסבר גורם לי לחשוב שעכשיו
יבוא הפיקוח. חייב ללכת.