כשהיכרנו לראשונה, היתה לו את ההבעה הכי מוזרה, כאילו הכרתי
אותו בתקופת חיים אחרת (מה שהיה די מוזר כי במבט ראשוני חשבתי
שהוא די "ערס" . . . אבל זו לא הנק'!).
הוא היה מהשקטים האלה - אתם מכירים אותם?! אלה שיעמדו לידכם
שעה בלי להוציא מילה אם יראו שאתם מדברים עם מישהו או אפילו
סתם אם יחשבו שאתם עושים משהו חשוב שלא כדאי להפריע לכם בו,
אלה שאף פעם לא הבנתי אותם וגם לא ניסיתי כל כך כי החלטתי מראש
שאין סיכוי בעולם שאני אבין... - אז הוא היה מאלה שנראים תמיד
כל כך תמימים, ואני (אף על פי שלא הייתי  כזאת "קלברית" בעצמי)
לא ראיתי אותי בכלל מנסה להתקרב.
אחרי חודש בערך דיברנו לראשונה והדבר הראשון שהוא מצא לנכון
לעשות זה כמובן להעביר ביקורת - ולא סתם ביקורת, אלא ביקורת
עלי:
זה התחיל מזה שהוא אמר שהוא קורא אנשים ואני מעצם היותי אני
הייתי חייבת לבחון אותו ושאלתי אותו מה הוא קרא בי ולאחר חצי
שעה של מריבה (ובואו לא נשכח שזוהי שיחתנו העמוקה הראשונה,
מעבר ל"שלום" ו"להתראות" שביום-יום!) הוא אמר : "את קצת
מתנשאת" ואמר את זה בקול הכי הססני ששמעתי וכמובן גם שמיד
התעצבנתי (שוב, מעצם היותי אני). אבל היה משהו בדבריו כי באמת
התנשאתי אבל לא כי זה באמת היה ככה, אלה סתם מרצון להסתיר את
כל הפחדים שמלווים אותי מאז ומתמיד וכדי שלא יגלו מיהי אני
האמיתית (זה לא היה טון דיבור או מעשים מגעילים וכדומה, זה גם
לא היה כל כך רצוני - אלה פשוט היו מבטים כאלה שלא יכולתי
לשלוט בהם אבל הם היו מרתיעים אנשים מלהתקרב... עכשיו אני שוב
מתגוננת!).
בכל אופן מאותה שיחה התחלנו לדבר ואני (שגם ידעתי לקרוא אנשים
אבל לא אמרתי לו...) התחלתי להבין אותו ולקלוט את מעשיו יותר
עם כל שיחה שהיתה לנו.
היה לו לב זהב (ועדיין היה לי קשה לקלוט את העובדה שהוא בחר
לעצמו חזות של "ערס", למרות שהוא אמר שזה יותר "לוק" של
אלוויס. אבל הוא אהב לחיות באשליה הזאת אז זרמתי . . .), והיתה
לו עדינות מיוחדת שלא ראיתי מימיי וכשהוא דיבר עליה ליבי נמס
ואמרתי לעצמי שלזה אני מחכה - לכזו אהבה טהורה! אם לומר את
האמת הוא היה ממש סגור ולא דיבר כמעט כלל חוץ ממשפטי פילוסופיה
כאלה ואחרים (שלפעמים כבר ממש לא יכולתי לשמוע כי היה לו גם
זיכרון מאוד קצר, וכמה פעמים אפשר לשמוע את אותם משפטים מוכרים
של סוקרטס וניצ'ה?!) אבל בין לבין היתה לו איזו יציאה בלי שהיה
שם לב ותוך כך הבנתי מיהו ומאיפה בא.
אבל האהבה, כמה אהבה היתה בליבו - אהבה שרק חיזקה את אמונתי בה
במחשבה שאני לא היחידה שנשארה שמאמינה בה.
ואז זה קרה -

הוא החליט לעזוב אותה ! ! !
(ומכל הימים בשנה זה היה חייב להיות ביום הולדתי כדי שאם עד
עכשיו לא אהבתי ימי הולדת אז עכשיו אני בכלל אשנא אותם בטוענה
שאין יותר אהבה!!!).
לקח לו בערך חצי שנה לספר לי מה היתה הסיבה וכשסיפר אמרתי לו
שהוא סתם מכניס מחשבות לראשו ושהוא מדבר שטויות כי אין זה עולה
על הדעת שהיא תבגוד באהבה הזאת שניתנה לה, האהבה שלא ביקשה דבר
פרט לאהבה חזרה . . . ולאחר מספר חודשים סיפר לי שהוא דיבר
איתה והוא צדק בהרגשתו וליבי נשבר שנית, אך כעת השבר היה גדול
יותר, כי לא כאבתי רק על האדם הנפלא שישב מולי אשר כאב את
"אובדן" האדם שאותו אהב, כאבתי גם על אובדן האמונה שלי באהבה
הטהורה, הזכה, חסרת התנאים וללא המכשולים.
הוא ניסה להתחזק אך איבד את עצמו בדרך והפך להיות כלפי חוץ
לאחד מה"שאר" - אותם אנשים שגם אם אתם מדבר עם מישהו חשוב וגם
אם אתה עושה את העבודה הכי דחופה יפנו אליך בצורה הכי בוטה ולא
יתחשבו במעמסה שלך. ובכל פעם שניסיתי להסביר לו שהוא השתנה וזה
לא תמיד לטובה (למרות שהיו גם שינויים לטובה) הוא אמר שאין בזה
כל רע וישר דאג להזכיר לי את מילותיי באחת משיחותינו הראשונות
כאשר אמרתי שאנשים לא יכולים להשתנות (אוי, כמה טעיתי!!!).
וכאבי הלך וגדל גם כי באמת כבר לא היתה בי כל אמונה באהבה וגם
כי הוא התחיל להראות סימנים של חוסר אמונה וזה כבר משהו שלא
הייתי מוכנה לקבל כי הוא היה חייב להישאר חזק למעני - כדי
לטפטף לי טיפות מאמונתו ולהשאיר אותי מאמינה לעוד תקופה קצרה
(האגואיזם שלי הוא משהו מדהים, אני יודעת...). ואז, בשארית
הקטנה של אמונתי (ששוב - כבר בכלל לא היתה שלי, אלא היתה הטיפה
ששאבתי ממנו...) מצאתי עצמי גוררת אותו להגיד את שאסור להאמר -
לאמר את ספקותיו לגבי האהבה - על מנת שיוציא זאת החוצה ויוכל
להאמין בשנית (וכדי שלי יהיה על מה להשען עוד פעם כמובן) -
להאמין שיש עוד מקום בעולם שבו יש אהבה, שאין כזה דבר שהאהבה
"פסחה", ושגם אם כרגע נראה שאהבת האמת שלך אינה באופק היא עוד
תשוב ובגדול.
ויתרה מזאת - אם תעצום את העיניים ותמשיך להפחיד אותה יתכן
מאוד והיא אכן תברח (למרות שכולם נוהגים לומר שלא: ש"אהבת אמת
לא מפספסים ותמיד רואים כשהיא מגיעה, וכשהיא תגיע תראה אותה"
וכל מיני שטויות של מבוגרים שחושבים שאנחנו עדיין ילדים שלא
מבינים) לכן עליך להפסיק לפחד ולהתחיל להוריד את החומות
הגבוהות שבנית כי לא תמיד האהבה מתחילה בכזאת חוזקה שהיא
מסוגלת לשבור חומות, לפעמים זה תהליך, ואם לא יהיה סדק קטן
בהתחלה לא תיווצר בכלל אפשרות כניסה לאותה אהבה ללבך.

אז איך זה שאחרי כל זה אני עדיין נותרת ללא האמונה?!