הקדמה:
המכתב נכתב לא בכדי לקבל תגובות וניקוד
מטרתו אחרת
תודה מראש.



המכתב

מעולם לא ביקשתי סליחה, העדפתי להתעלם ממה שהיה ברור כל כך,
לטייח את האמת
ולצבוע אותה בורוד.
לא עוד.

"למה זה מגיע לי?!" , "מה עשיתי כל כך נורא בחיי שמגיע לי הסבל
הזה?!" , משפטים אלו שגורים בפי
כדבר שבשגרה, בתקופה האחרונה הבנתי היכן גלגל החיים פנה לעברי
באצבע מאשימה, וגורלי התהפך לרעה.
אולי בגלל שהתבגרתי, אולי כי בפעם הראשונה בחיי פקחתי את עיניי
והתבוננתי לאמת בפנים.

להתמודד עם המציאות, לדעת שכל שעובר עליי הוא בגלל מעשה העוול
שגרמתי לאחר, לדעת שאני משלמת יום יום על חטאי הנורא והיום
יודעת אני שאמשיך לשלם, הפעם בהשלמה מלאה, כקבלת רוע הגזירה.

כאשר מעשה הבגידה התגלה לך, אמרת לי: " את העונש שלך כבר
קיבלת, קיבלת אותו"
צחוק הגורל, לאחר שנים והתבוננות אל העבר, העונש הגדול ביותר
בחיי היה ועודנו, שהוא היווה חלק בחיי.
מרגע היכנסו אל חיי, החיים נצבעו בשחור, וכאלמנה המתאבלת  חיה
את חיי.

התירוץ שליווה אותי עד רגע זה, היה מערכת היחסים בניכם, מערכת
היחסים ביני לבינך, השתמשתי בכל תרוץ הנראה לעין בכדי להבהיר
שאני לא אשמה .
"אני אשמה, אני אשמה, אני אשמה"
ואני כל כך מצטערת על כך, הצער שאופף את נשמתי על המעשה הנלוז,
על כך שבשיכרון התשוקה והגאווה, פגעתי בך.

איני מצפה שתסלחי לי, אני יודעת שבי אין מחילה לאישה האחרת
שלקחה אותו ממני לאחר שנים מספר, כבומרנג.
הבומרנג הנשלח חוזר לשולח בעוצמה משולשת.

אין בי היכולת להשיג אותך, כולי תקווה ששליחת מכתב זה על פני
הרשת ישיגך
לא בכדי לזכות בכפרה על עוונותיי, אלא בזכות הדור הבא ששתינו
מגדלות, הדור הבא הקשור בעבותות דם.

וכשבני שואל היכן אחותי.... תני לו, לא לי, את הזכות לחבק
אותה.

אבות אכלו בוסר... ושיני בנים?




סליחה.