כנראה שנועדנו להישאר לבד עד עולם.
כנראה שנועדו להלך בעולם בודד,
סגור בפני אחרים, אפילו באותם רחובות
ולשכוח שהם מקבילים.

כנראה שנועדנו עוד להיתקל זה בזה
ברחוב חמקמק או אחר
להחליף מבט שזוכר לא זוכר,
ולכאוב, שוב ומחדש את הכאב הזה,
בכל פעם שאראה אותך בעיר שלי.

התקווה אומרת הזדמנויות שנקרות,
דרכים פשוטות פתלתלות ואתה הולך ביניהן,
עם לראות לא לראות. היא אומרת
נתקלנו זה בזה במכולת ואפילו לא הספקנו
לדאות, כי המבט היה קצר ואמר, בשניות.
היא אומרת אחרי הרבה פעמים, כמעט נסיונות
למילה, תבוא אהבה גדולה
וחיים שלמים יותר, איתך.

ושוב, הראש שלי מסדר את העתיד
במין צבע צהוב עמום, אפור בהיר
במין שלווה, הליכה ברחוב ואתה שם.

ולא ידעת לזהות, את סימני הייאוש,
איך כמעט ואהבתי אותך,
הרי אהבתי בלי די, אהבתי בלי קץ.

לעולם לא תכיר עוד,
בחשיבות שכמעט והיתה,
בתקווה שבכול זאת תפציע אלי, מתוך השחר העכור הזה-
לא תיתן לי לבכות את הנצח לבד.









נכתב במקור בשנת 2001 לעודד, נערך מחדש בשנת 2005.