באמצע קרחת יער, עצים מצלים, הכל ירוק, קצת אפל
קרניים מסתננות דרך עלוות
נשענת על גזע, שמלה לבנה ושיער שחור,
פנים לבנות ומבט אפור.

ג'ינס וטריקו, כוס קולה גדולה, שורקת דרך קשית
אמרת לי "תראי"- מצביע לעבר העץ- "את נראית כמו שלגיה!"
"אני שותה" מחפשת תחנה ברדיו
"תראי!" - שוב מצביע, "למה את לא מסתכלת?"
"אני עסוקה".
מעיפה מבט, יש שם משהו, חשוך מדי, אני לא רואה
לא מבינה מה אתה רוצה, על מה אתה מדבר
מצביע בהתלהבות,  משרבב את הראש מבעד לחלון.
אתה בלתי נלאה, אני לא מבינה על מה כל ההתלהבות,
חשבתי שנוסעים הביתה, איך הסתבכנו ביער הזה.

מחליטה לא לשים לב, זה בטח תיכף יעבור לך,
עדיף למצוא משהו טוב לשמוע, להזיז את הכיסא קצת אחורה.
איפה הספר הזה, הייתי בטוחה ששמתי אותו בתיק,
שכחתי לקנות טמפונים,
תזכיר לי לרשום על המקרר.

בינתיים הולך ומחשיך,
אתה ממלמל לעצמך בנהיגה פרועה,
ונדמה שאנחנו מסתובבים במעגלים כבר שעות.
כל פעם משהו אחר מושך את תשומת ליבך-
בחיי שאני לא מצליחה לראות.
מדי פעם נדמה שאני רואה איזו גחלילית מבליחה,
איזו קרן אור, משהו לבן מרשרש,
אבל זהו, אין שלגיות.

אין שלגיות עודדי, אין שלגיות-
בוא ניסע הביתה, נדליק את הדוד
נתקלח, נאכל משהו, נלך לישון.
אני מושכת לך בשרוול,
מנסה למשוך את תשומת ליבך
רק רוצה להגיע הביתה כבר,
לזרוק ת'קניות במטבח
להיכנס איתך למיטה, להרים את השמיכה מעל הראש.
חשבתי שעברנו כבר כברת דרך, שהסכמנו כבר שאין אגדות-
רק שגרה.

אולי אני צריכה להיות מוחמאת-
אתה רואה אותי בחלומות לילך,
באגדות הישנות שלך,
נשענת על גזע עץ בשמלה לבנה ובוהקת "היית כל כך יפה".
אולי אתה מנסה לומר לי שהנה- יש אגדה
לפחות איזה שורש,
אולי משהו יפרח.
אולי אני אלבש את השמלה שלי
ששמורה לימי קרחות יער מוצלות,
אולי אני אשב ואחכה שם, שתגיש לי תפוח
או לימים שיגידו שלא.

אין לי כח לזה,עודדי
אני הולכת לישון.
השיער שלי, בכלל לא שחור.












2001, לעודד שהאמין במלאכים ושלגיות אבל לא האמין בי