אפרורי ושוקט מסביב להילה עגומה. מתרחק שבעתיים מפנים לבנות.
ספק בנוגע להעסקתה מפעפע בגבות עיניו, עצב מסתער בקצות פיו.
השבועה כמעט ונשברה כשדיבר, כשהפר את נדר השתיקה כנגדה. בשתיקה
אכל, בשתיקה נש, בשתיקה טבע. בשתיקה חי ובערפול אכזר נפל.

בדיבורו מוטט קירות, ניתץ זכוכיות ובובות חרסינה עתיקות. בובות
כמוני וכמוך ששוכבות, בעצמן לא זזות.
והיא, היא דווקא בוכה, ברעש, בקצב. מעבירה רטט בגופי המנסה
להרגיע. הרחם בו גרה גירש אותה החוצה,
וכשצצו פניה מבין רגלי האחרת צרחה נשמעה. פני האם הביטו מטה,
הביטו ליוצר. מדממות, רעות, רצחניות.

הפרת הדממה, ניירות חתוכים. בקבוקים ופטמות ומלא מלא חיתולים.
הוא יושב ומביט בנו מעבר לשולחן העבודה המגונן. בפניו מסתמן לו
חיוך והוא אינו אומר דבר, אך נראה כמנסה לומר דבר מה. אני
מרגיעה, לפחות מנסה, והיא בוכה, בוכה, בוכה.