למה אנחנו תמיד מפספסים הכל?
כי בעצם כשיש לנו משהו אנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו.
ואז כשזה כבר נעלם אנחנו מסתכלים אחורה וקוראים לזה  "התקופות
הכי יפות של החיים"
אנחנו נכנסים לדיכאון כי אנחנו חושבים שאין לנו כלום- יש לנו
אנחנו רק לא מעריכים מה שיש.
ויש אנשים שמוצאים בכל דבר הכי כיפי את הדברים הרעים.
כשהם מאוהבים הם מחפשים ויוצרים בעיות לעצמם.
יש כאלה שרוצים שירחמו עליהם, אז הם יוצרים בעיות לעצמם ובאים
לבכות לאנשים אחרים.

ויש אנשים שמתנגדים למשהו אבל מצד שני הם עושים את אותו הדבר
בלי לשים לב.
אנחנו מחפשים אהבת אמת, אבל בעצם לא נותנים הזדמנות לאנשים שהם
הנפש התאומה שלנו.
אנחנו לא אוהבים שמטיפים לנו , אבל אנחנו מטיפים לאחרים- יופי!
חוכמה גדולה!
אנחנו אוהבים לבכות על מה שאין לנו, או נאבד
אבל לא עושים כלום בקשר לזה.
כל החיים אנחנו רודפים אחרי משהו,
וכשכבר יש לנו הזדמנות אנחנו בורחים ממנה.

זהו... אלה בערך הדברים שמעצבנים אותי.
זו דעה שלי.