את הגופה מצאו יומיים וכמה שעות אחרי.
כולם אמרו שהיית משוגעת,
ואני אמרתי שהיית עצובה.
כלם חשבו שהיא לא נרגעת,
הצרחה שלה קרה את הצממה,
כולם בכו בהלויה נוגעת,
אני לא הזלתי דמעה.
כולם סיפרו שהיא הייתה מופרעת,
ורק אני ידעתי מה באמת קרה.

כי כשמתחילים עם זה,
אי אפשר לעצור,
ואחרי כמה דקות,
כבר מפסיקים לספור.
ולפעמים גם אחרי,
זה ממשיך לדקור.
והיא פשוט ידעה,
הוא לא יחזור.
ולרגע לא חשבה,
שזה יעזור.
זה לא יעבור.

וזה באמת לא עזר,
כולם כבר שכחו את זה.
אני תמיד זוכרת,
ומה שלא אמרו על זה,
היא לא הייתה מאושרת.
ופשוט התעלמו מזה,
אמרו שהיא נתקעה בסרט.
תשכחו מזה,
אני לא חוזרת.

שלום ותודה.