שוב היא שם, חלף כבר חודש. האוויר המקפיא חודר בקלות את פיסת
הבד המינימלית העוטפת את גופה. מחייכת למראה חבריה, מתחממת
בחיבוקם העוטף אותה. מתיישבת על הרצפה, לבד, ויודעת שבניגוד
לשגרת היום יום שלה היא לא תישאר כך זמן רב. טוב לה, אבל משהו
חסר. הוא חסר. תוהה מדוע היא עוד לא ראתה אותו, מתעצבת
מהמחשבה שלא יגיע. בעודה שקועה במחשבות, זוג מגפיים אימתניות
נצבות אל מול עיניה. היא מרימה מבטה, ושם הוא ניצב, מחויך
ומשרה שלווה כהרגלו. "המון זמן לא התראינו", אומרת בקול רועד.
"חודש.." הוא מגחך לו. ומדוע שלא יגחך? תמיד עובר חודש בין
מפגש למפגש שלהם, תמיד חודש. הוא מתיישב לידה, לראשונה מאז
נפגשו מבזבז עליה יותר מהזמן הנדרש לשיחת חולין קצרה. הוא לבש
חולצת רשת סגולה, ועם כל מילה שאמר היא חשה עצמה מסתבכת בין
החוטים. לסוף קם ובחיוך נפרד ממנה. "נתראה בפנים?" הוא שאל ולא
המתין לתשובה. כשנכנסה והתיישבה לא הצליחה למצוא אותו בקהל
הרב. הזמן עבר והיא שקעה במתחולל מול עיניה, אך מדי פעם נדד
מבטה בחיפושה אחריו. לבסוף הבחינה בו, מסתובב כבול לבחורה
לבושת ורודים. "ורוד וסגול", היא צחקה במרירות, "ורוד וסגול".
היא פגשה בו שוב כשהייתה בחוץ, החליפה עמו חיוכים ונפרדה ממנו
לשלום. כשחזרה הביתה נאנחה, ובשנתה חלמה רשת סגולה. עד החודש
הבא.

מוקדש בשמחה למה שהיה ונגמר