אני רואה אותה מעברו השני של הכביש, היא מבחינה בי וחוצה אותו,
מתקדמת בזריזות, בדיוק כמו אצנית באמצע תחרות באולימפיאדה,
לעברי, לשמחתי הלא כל כך רבה, ומתייצבת, כאילו נקראה לדגל,
עומדת מתוחה למולי.
"ואוו, מאי, לא התראינו מאז התיכון, נכון? כמה זמן ? עברו עשר
שנים? אז מה שלומך, מתוקה?" היא מחייכת בסיפוק.
"בסדר גמור, ומה שלומך?" אני עונה בעל כורחי.
היא עונה: "מצוין, ממש מעולה" בעודה מנפנפת ידה השמאלית,
ובמיוחד בטבעת הכבדה שהיא עונדת על האמה שלה בגאווה שהייתה
שמורה עד כה לפרחי טייס או לסיירת מטכ"ל לפחות.
"ספרי מה חדש בחייך?" היא ממשיכה, בשלה, מתעלמת באלגנטיות
מהאדישות שאני מפגינה כלפי הטבעת המרשימה ומשמעותה המרשימה עוד
יותר.
"את יודעת, חיים, עבודה וכאלה, במה את עובדת?" אני עונה
בלאקוניות, מבינה לאן היא חותרת ומחליטה להקשות עלייה קצת,
אפילו רק לשם הקוריוז ולהפנות את השיחה לנושאים אחרים, שגם לא
ממש מעניינים אותי אבל עדיפים על הנושא המשעמם ביותר: נישואיה
של הגברת.
"הייתי מורה עד עכשיו אבל מאז החתו..." אני קוטעת אותה, הרי
ההמשך כבר ברור לי לחלוטין: "אני עובדת כרגע על פרויקט מאד
מעניין, משהו שקשור בחקר תאים, כבר זמן מה, נושא ממש מרתק".
היא מקשיבה לי, בלית ברירה, ומביטה בי בעיניים משועממות וחסרות
סבלנות למשמע דברי הטפלים, וכל כולה רצון עז לנאום את המניפסט,
הידוע והמדוקלם שלה - איך עשיתי את הוי של החיים שלי, איך
התחתנתי!
לפני שהיא מתנפלת עלי סופית, אני מצליחה להשחיל עוד משפט משלי:
"שמעת על השניים האלה מיב' 10 שעשו בוכטה, מהעסק העצמאי שלהם?"
היא מהנהנת להסכמה למורת רוחה, ולא מנדבת מידע משלה על הנושא
שזה עתה העליתי לדיון.
אני צופה בה מתכוננת להתקפה, אני מבינה שזהו, נפלתי קורבן, טרף
קל בין מלתעותיה, כעת אני מאמצת את כל הכוחות שיש לי ברזרבה
ומאפשרת לה, סוף סוף, לאחר המאבק העיקש, לספר את האינפורמציה
האווילית שהיא כה משתוקקת לשחרר לחלל האוויר: "אז את שומעת,
אנחנו גרים ברמת אביב, אני ובעלי - יוסי, את יודעת שהתחתנתי
לפני שנה, נכון?"
בפרגון מהול בצביעות ובניסיון לסכם בקצרה את הרעיון אני אומרת
לה: "לא, לא ידעתי, יופי, שיהיה במזל". מייד, חיוך רחב מתפשט
על שפתיה והיא ממשיכה: "התחתנו במקום ממש מקסים בקיץ האחרון,
והיו שם כמה מהברנז'ה, כי יוסי חבר של מישהו מהערוץ השני
ואנחנו מאד מיודדים עם החבר'ה האלה, והם בכלל לא כאלה סנובים
כמו שתמיד אומרים. הייתה לנו דווקא חתונה צנועה בלי יותר מידי
טררם" ואני כבר מדמיינת אותה עושה כזה ביג פאקינג טררם שם.
ושוב היא בשלה: "כל כך התרגשנו..." (למה היא מדברת ברבים כל
הזמן? היא עברה מיטוזה, או מה? אני חוזרת במנהרת הזמן למגמה
הביולוגית מהתיכון) "... כשיוסי שבר את הכוס, והרב אמר שאנחנו
בעל ואישה. את תביני את זה רק כשתתחתני, יש לך חבר בכלל ?".
זהו, היא עברה את כל הגבולות, אני הולכת להגיד לה מה אני חושבת
על כל האישיו הזה אחת ולתמיד: "ומי בכלל קבע שאני אתחתן, אולי
אני לסבית, ואני דווקא לא - כן, יש לי חבר כבר שנתיים, אולי
אני לא רוצה להתחתן עדיין? אולי אני לא בחורה פאתטית כמוך?
אולי יש עוד דברים שמעסיקים אותי בחיים הללו? אולי אני לא
צריכה גבר עם שייבה, על אצבעו,  לצידי כדי לדעת שאני שווה
משהו? אולי?" אני מסתובבת, מפנה את גבי אל מול פניה ההמומות,
ומתחילה לצעוד אל האופק, יש לי תחושה חזקה מאד שהרינת לוי -
לשעבר, הזו כבר לא תציק לי יותר ברחובות העיר.