לפני שנתיים הכרתי את האדם הכי יקר לי בעולם, לקח לי יותר מדיי
זמן להבין עד כמה.
היו לו את העיניים הכחולות הכי יפות שיש, כחול עמוק כזה, עמוק,
שאפשר להסתכל בהן שעות ולא להשתעמם. שיער רך וחלק, שלא יכולתי
לעמוד בפיתוי ולהעביר את האצבעות שלי בשער שלו, והריח תמיד
תמיד כ"כ טוב, שאי אפשר היה לשכוח אותו.
אם רק יכולתי לתאר את ההרגשה הזאת, של חוסר דאגות מוחלט, שפשוט
אי אפשר להפסיק לחייך את החיוך הכי דבילי בעולם שיכול להיות,
ולהרגיש בעננים, להרגיש שגם אם אתה יושב שש שעות בתוך אולם
קולנוע ו"רואה מרתון סרטים" אתה לא יכול להפסיק להסתכל עליו,
להסתכל ופשוט לחייך, חיוך מעורבב של אושר, שלווה וקצת עצב, עצב
שבא מהפחד שזה יותר מדיי טוב בשביל להיות נכון, אפשר לבכות
מזה.
בהתחלה לא הכרנו בכלל, עכשיו הוא קורא אותי כמו ספר פתוח, הוא
אפילו יודע מה אני חושבת, או איזו הבעת פנים יש לי עכשיו, אין
דבר יותר טוב מזה, שאתה יודע שיש בן-אדם בעולם שמכיר אותך
ככה.
פעם הייתי מסתכלת על זה כמשהוא ש"היה טוב וטוב שהיה" כנראה לא
פקחתי את העיניים שלי בזמן כדי להבין שזה אפילו לא היה קרוב.
בחיים שלי לא יצא לי לחלוק עם בן-אדם, את מה שחלקתי איתו.
תמיד חיפשתי סיבות שיצדיקו את הכל, בדרך כלל אני דיי טובה בזה,
להצדיק דברים, ולנחם את עצמי בתירוצים של עצמי, שזה הדבר הנכון
וכל מיני כאלה... אבל הפעם פשוט לא הצלחתי, ובאמת התאמצתי
למצוא משהוא, אפילו קטן, שיוכל להצדיק את כל זה וינחם אותי,
ויעזור לי לעבור את זה כמו כל פרידה "נורמלית".
אני לא כזאת! באמת! פשוט אף פעם לא היה לי כל כך קשה לעבור את
זה, אני לא יודעת למה, אני יודעת שאהבתי אותו, או בעצם אני
עדיין אוהבת אותו יותר מכל אחד שאי פעם אהבתי, עד כמה שזה נשמע
מוזר ואולי גם מגעיל (זה לא שלא אהבתי אף אחד לפני אבל האהבה
שלי כלפיו היא שונה מכל האהבות שלי), זה נכון. וההרגשה הזאת,
של חוסר הדאגות, עכשיו הפכה לכאב לב. ניסיתי להבין את זה ואני
לא מצליחה, כואב לי הלב ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. לרופא
אני לא אלך כי זה לא כזה כאב לב (אני מקווה), אבל בכל זאת, מה
עושים עם זה? מה זה בכלל? למה אין מישהו שעונה על שאלות כאלה,
פעם חשבתי שאני זו שיכולה לענות על השאלות האלה אבל מסתבר
שלא...
ניסיתי, אני חושבת, כמעט כל דרך אפשרית כדי "להמשיך הלאה" כמו
שכולם אומרים, ובמובן מסויים כן המשכתי קדימה, ממש טיפה, אבל
זה לא הכל.
התחלתי לכתוב עם דמעות, עכשיו אני כבר לא בוכה, אני יודעת שאני
עוד אבכה, אבל אולי זה מה שעזר לי להסתכל קצת אחורה, לחיות את
זה פחות ולזכור את זה יותר.