איפה התחתונים שלי? אני מנסה לחשוב איפה היא יכלה להניח
אותם, מפשפש בידי בתוך האפילה השוררת סביב מתחת לכרית, לשמיכה,
למזרן. "ראית את התחתונים שלי?". המחשבות שלי מתגבשות לכדי
קול. היא שוכבת על הבטן, בצד ימין של המיטה. הראש שלה שקוע
עמוק בכר וידיה שלובות תחתיו. הגופיה הקצרה שלה טיפסה במעלה
הגב ותחתונים נשיים בצבע שחור מבצבצות למטה, על עכוזה. זה לא
פייר שלה יש תחתונים ואני לא מוצא את שלי. "תקשיבי, אני חייב
למצוא את התחתונים, אחרת אני אאחר לעבודה", אני משתמש בטיעון
שחוק, מקווה שאולי היא תושיט יד בחיפושים.
לשווא.

היא משמיעה קול עמום שנחנק בכרית. "מה?", אני לא מבין. "אולי
החתול לקח?", היא אומרת שוב בקול עייף, הפעם ברור יותר. "אם
החתול לקח אני הורג אותו!", איימתי והרמתי את ראשי, תר אחרי
מקום מרבצו של החתול. הצלחתי להבחין בו מבעד לאפלה. הוא התיישב
על הרצפה, מרחק שתי פסיעות ממני, גבו מופנה אליי, מלקק את אחת
מכפות רגליו. למשמע האיום ראשו סב לאחור עד שזוג עיניו הנוצצות
בהו בי, כאילו מנסה להבין מי החוצפן שמעז לאיים על חייו. הוא
נתן בי מבט תמים עד כדי זילזול. זה לא אני, טיפש. היה אפשר
כמעט לקרוא את מחשבותיו. "זה לא החתול", ציינתי והחתול שב ללקק
את כפות רגליו חזרה.

המשכתי בגישושים עיוורים תחת השמיכה, עד שניתקלתי בפיסת בד
ומגע של עור. "די, זה מדגדג", ציחקקה והזיזה את רגלה באחת.
היא כל הזמן החביאה את זה מתחת לרגל שלה, הממזרה. לבשתי
בזריזות את התחתונים והתחלתי להתחקות על עקבותיהם של הגרביים
על הריצפה. משכתי גרב אחד מתחת למיטה ונראה היה שזה משך את
תשומת ליבו של החתול שהתקרב אט-אט, כמו נמר בג'ונגל העוקב אחרי
טרפו. גרבתי אותו ובאתי למשוך את הגרב השני, אך ברגע זה התנפל
עליו החתול, מנסה להתנקם בי על אשמות השווא וגורם לי להתמהמה
עוד כמה שניות קריטיות. "תעזוב", אמרתי לו, "עזוב. טמבל."
ומשכתי את הגרב משיניו החדות בכוח עד שנשמע קול מתיחה צורם של
בד. "אתם משחקים?", היא שאלה בפיהוק, "הבונבון פה?". התכוונת
לבנדיט, לא בונבון, רציתי לומר ורק המשכתי לגרוב את הגרב
השני, זה עם החור. "אני מאחר", אמרתי, ספק לה, ספק לעצמי.

לבשתי את החולצה ואת המכנסיים שהיו זרוקים על הריצפה והתיישבתי
על קצה המיטה, מביט בעצמי מותח את הבהונות ומבחין בקרן אור
ראשונה שהחליקה דרך החלון והאירה פיסה מהשטיח. מראה החדר שנשקף
היה מוזר, מנוכר, כמעט מאיים. הוא לא נראה כלל כמו החדר שהייתי
בו אתמול. שמתי את כף ידי על הפה ועשיתי 'אההההה' גדול, כמו
שעושים כשרוצים לעשות אדים על חלון זכוכית כשקר. מילאתי את
הריאות בריח הנשימה שלי. ריח של נבלה מתה, אני שונא את זה.
קמתי לעבר הכיור בחדר השירותים הסמוך, פתחתי את הברז ולקחתי
מלוא החופן מים והרטבתי את הפנים. לאחר מכן לקחתי את משחת
השיניים שהונחה בצד בכוס מפלסטיק ושמתי קצת על קצה האצבע
ששימשה אותי לרגע כמברשת שיניים. שטפתי את הפה. לא, זה לא היה
זה, אבל הרגשתי שיפור משמעותי בטעם. העפתי מבט חטוף במראה.
הפנים שניבטו אליי מתוכה נראו מנוכרות גם הן.

חזרתי חזרה בכדי לנעול את הנעליים. התיישבתי על קצה המיטה. קרן
האור התרחבה לאיטה. החתול הלך בינתיים למטבח ולגם מקצת החלב
שהונח לו בקערת פלסטיק מבעוד מועד. "אתה הולך?", היא התהפכה על
גבה. "כן", השבתי בלחש, קושר את שרוכי הנעליים. "אני רוצה
חיבוק", ביקשה. הן תמיד רוצות חיבוק. "אין חיבוק. אני הולך",
סיימתי עם הנעליים. "אין חיבוק?" אמרה בקול מתחנן ועצוב. "אין
חיבוק", הנחתי ידי על ראשה וליטפתי את מצחה, נוגע בתלתלים
סוררים שצנחו ומנסה להחזירם למקומם. הגופיה שלה חזרה למטה,
מבליטה את נשיותה. "אז מה זה?", ביקשה לדעת. "אמרתי אין חיבוק,
לא אמרתי שאין ליטוף". היא תפסה בידה האחת את כף ידי המלטפת
והביאה אותה לפתח פיה ונישקה אותה. רציתי לאמץ את גופה הרך
אליי, צמוד לגופי ולהתפשר על העתק חיוור של תחושת בטן שגוועה
מזמן. "היה לך כיף אתמול?". זו הייתה מסוג השאלות שהתשובה
עליהן ברורה, לא משנה מה היה באמת. אף אחד לא קם ממיטתה של
נערה ואומר לה משהו שהיא לא רוצה לשמוע, ככה זה מן כלל
ג'נטלמני שכזה. אתמול היה אמנם כיף, לא הכיף שאליו היא
התכוונה. זו היתה יותר תחושת פורקן פיזית מאשר חוויה נפשית
טהורה. "כן, היה לי כיף. את נהנית גם?". היא הנהנה בראשה
באיטיות והשמיעה 'אההההממ' ואני המשכתי ללטף את הלחי החמה
שלה.

"אתה יודע, זה נראה לי כאילו אנחנו מכירים כבר שנים", אמרה
בלחש. צמרמורת דקה החליטה שהיא חוצה את גבי. הרגשתי שאני מביט
בה בריחוק. אני רואה, אני נוגע, אבל אני לא מרגיש דבר. עולם
הרגשות שלי התכנס לתוך אקווריום שקוף וככל שרציתי לחוש יותר
נתקלתי בקירות זכוכית עבים, קרים למגע. אני מביט בה ורואה אותה
זוהרת, קורנת מאושר, אושר חף מכל אשמה, אושר שלעולם לא אוכל
ליטול חלק ממנו.
"תחזרי לישון", אמרתי לה וסגרתי עם אצבעותיי את עפעפיה. חיוך
קטן נסוך על פניה ואני קרבתי בכדי לנשקה. "לא!", זעפה, "יש לי
טעם מגעיל בפה". קרבתי את שפתיי אל עבר שפתיה ביתר שאת.
"גם חיבוק!" ביקשה, כאילו הייתה זו משאלתה אחרונה בחיים.
חיבקתי אותה הכי חזק שיכולתי ולא רציתי לעזוב. היא חיבקה אותי
חזק בחזרה. אני באמת לא מרגיש כלום.
"שיהיה לך יום מקסים", נשקתי על לחיה והיא פקחה את עיניה רק
בכדי לראות אותי עוד פעם אחת ודי וסגרה אותן שוב.

עזבתי את החדר וסגרתי את הדלת מאחורי, בדיוק כמו שסגרתי דלתות
רבות בעבר, יודע שלא אחזור.