ילדה שלא רוצה להיות עצמה התחפשה בפורים לילדה אחרת. היא שינתה
את שמה, החליפה בגדים וצבעה את השיער. אך מבפנים היא לא השתנתה
כלל וכלל. ילדה שלא רצתה להיות עצמה, לקחה קצת איפור ובגדים
צבעוניים והתחפשה בפורים לליצן. אך מבפנים היא לא הייתה שמחה.
והצבע בשיער דוהה, והבגדים נקרעים והאיפור זולג עם הדמעות. מזל
שלא רואים את הדמעות מבעד למסיכות.
ושום דבר לא השתנה.
ילדה אחת, שאף אחד לא הכיר באמת, ניסתה לברוח מעצמה. אך הצל
שלה תמיד עקב אחריה. וגם כשהוא לא היה שם, השחיר הצל את ליבה.
ילדה אחת ,שהעצב רדף אותה, שמה מסיכות בפורים ואף אחד לא ידע
באמת שהיא בוכה כל לילה מחדש. כאילו כל דמעות העולם הגיעו אליה
והן אף פעם לא נגמרו. דמעות שיכלו למלא את הכינרת ולעשות לנו
חיים קצת יותר קלים.
ואני מסתכלת מהצד על הילדה, שבפורים התחפשה לילדה אחרת, ולא
רואה את הכיעור שהיא רואה ולא מבינה את הכאב שהיא חווה.
ילדה אחת חיה פעם. לא ילדה רעה, לא ילדה טיפשה וכלל לא
מכוערת.
ילדה אחת אספה אליה את כל מסיכות העולם ששימשו אותה לא רק
בפורים, וניסתה כל יום מסיכה אחרת. אבל אחת הייתה גדולה מידיי,
אחת הייתה צמודה מידיי, אחת הייתה קרועה ואחת הייתה עקומה. היא
לא הצליחה להתאים לעצמה מסיכה כמו שרובנו מצליחים וגם כשהגיעה
מסיכה מתאימה, אחרי זמן מה היא נפלה ונשברה. ולא היה לה ארמון
זהב שיגן עליה מפני המציאות.
ואני מסתכלת מהצד על ילדה, שלא רצתה להיות עצמה, ולא מבינה
מדוע.
ילדה אחת, פעם, חיפשה מקום להתחבא מעצמה, אך לא מצאה. ובגשם
הראשון, בשנה האחרונה, כל האיפור נשטף והצבע בשיער ירד עם הגשם
ומה שנשאר זה מה שהיה, ומה שבעצם מעולם לא השתנה.
והמראה הראתה את הכל, המציאות והחלומות המבלבלים. וכשהגיע הגשם
הראשון הוא לקח איתו את כל השקרים, וגם את הילדה הזו הוא לקח
איתו.
ואני עומדת בגשם מתנקה משקרים ועדיין לא מבינה, דברים שמראש לא
הייתי אמורה להבין.

לזכר נעמה זלמנוב שברחה מוקדם מידיי מהמציאות