באמת שזה היה יום קשה, מבחוץ הוא נראה בדיוק אותו הדבר, אותו
גמל שמעמיסים עליו עוד ועוד ערמות חציר מבלי לדעת באיזה שלב
ישבר גבו תחת המשקל, אפילו הוא לא ידע, לא היה דבר שישמש לו
כאזהרה, אך אותו הצורך קונן בו כבר מתחילת היום, כשידע שיש עוד
מכשולים רבים לפני המטרה.
אבל הידיעה, היא שהחזיקה אותו, הוא ידע שהרגע ההוא יגיע.

והיום עובר...ערמות ערמות נערמות על גבו, חוסר התחשבות פה,
עלבון שם, חוסר התייחסות מצדו של זה ואפאתיה מוחלטת מצדו של
ההוא, כל מה שצריך בכדי לחזק ולבסס את הידיעה שאכן ישנו הצורך,
הצורך הותיק והמוכר הזה, לברוח, לברוח מכולם ולהיות לבד לגמרי
אבל לגמרי ביחד.

ואכן הגיע הרגע, הכניסה הביתה בידיעה שמעברה השני של הדלת ישנו
החיוך המרגיע, המשמח והשובה כל כך, העיניים הדואגות והשמחות
תמיד, השפתיים המתוקות בכל המובנים.
אותן ידיים פרוסות, רק מחכות ליטול כל עול מעל כתפו, וכמובן,
אותה השאלה הכל כך צפויה אך כל כך יעילה - "מה קרה"?

סוף סוף! אכפתיות אמיתית, רגש אנושי טהור, דאגה, חיבה,  
אהבה...
"אני צריך לעוף מפה"
לדעת, לראות בעיניים שבמשפט אחד הכל ברור, ספק אם אפילו היה
צורך באותו משפט אחד.
"אני לוקחת את המעיל"
"רגע"
חיבוק
חיבוק מושלם, כזה שחבל לכתוב עליו כי המילים לא יכולות להסביר,
רק הרגש יכול להסביר חיבוק כזה.

אותו שילוב מושלם בלחיצה על דוושת הגז, בכיוון לא מוגדר, העיקר
רחוק והאחיזה בידה הרכה והמלטפת.
לראות אותה שם ושוב לשאול את עצמך:
היא אמיתית?
ושוב לענות לעצמך:
אמיתית, ושלי.

הוא צודק, היא אמיתית, והיא שלו, אבל הוא...לא אני.