פעם הייתי חושב
שהאהבה שלי אלייך
היא כמו אבן.
שהיא כדור גדול כזה
שנבנה לו זמן רב,
שניזון מהקשר בנינו,
שגדל, שחזק לו אט אט
מתחזק - לא משנה מה יקרה.
האהבה הזו עמדה לה
בכל המבחנים.
במבחן המציאות - והאשליה
במבחן הזמן והאמת
במבחן הדמיון והשקר.
במבחן הקנאה,
השנאה.
היא ידעה הכל, האהבה
שלנו -
עליות ומורדות
קשיים, הצלחות
אכזבה וייאוש
עצב ושמחה.
הכל חלף בה -
והיא עודנה נותרה.
כמו אבן עמדה לה
ושום דבר לא פגע.
וכעת -
מה נשתנה, שואל את עצמי,
עת אחרת הגיעה -
ולאט לאט, ללב היא חדרה.
חדרה, ובסלע כרסמה,
בעדינותה.
אמרתי לך פעם,
בסוף -
אפילו אבן לא תשרוד,
אפילו האבן לא
שרדה...