"אני לא מאמינה שזה נגמר" היא דמעה, "מה ז"א לא מאמינה? דברים
כאלה נגמרים את יודעת. שום דבר זה לא לנצח וידעתי שזה יקרה
בסוף" לא הבנתי בדיוק למה היא דומעת, אחריי הכול זה לא עניין
גדול כ"כ . " למה כבר אפשר לצפות מקופסת קילו וחצי של חומוס-
דברים כאלה נגמרים בסוף"

אין מה להגיד, כל אחד מתמודד אחרת עם לחץ, אני למשל משתדל לא
לשמוע יותר מידי חדשות כי זה מפריע לי להירדם בלילה , אבל
השותפה שלי , שמאז ומתמיד הייתה פריקית של חדשות בפרט ותקשורת
בכלל החליטה לא לוותר על ההובי הזה שלה , הבעיה היחידה היא שכל
פעם שמזכירים ברדיו או בטלוויזיה את המילה חמאס היא נתקפת
בצורך משוגע לחומוס, משהו במילה הזאת מזכיר לה את הממרח החום.
עדיף חומוס עם שמן זית וקצת זעתר-ואולי איזה פיתה או שתיים
ליד, אתם יודעים- בשביל הטעם.
אז עם המציאות המטורפת הזאת שמשתוללת בחוץ הבית שלנו לא יבייש
אף חומוסיה או טבון בטווח של קילומטרים , והשותפה שלי לא תבייש
אף חובב חומוס וזה ממש לא משנה אם הוא מנגב בדוך או בסיבוב.

וככה כל פעם שמודיעים על התראות חמות לפיגועים הבית שלנו הופך
למבצר והמקרר מתמלא בקופסאות של חומוס, אין העדפה מסוימת- כל
חומוס מתקבל בברכה  .
בוקר אחד נתקפתי רעב משונה , ידעתי בדיוק מה אני רוצה - היה בא
לי על עוגת הקצפת שקניתי אתמול , דילגתי לי למקרר בעודי מדמיין
על העוגה וחושב מחשבות של "ממממממ, מה שאני הולך לעשות לה" ,
האשליה התנפצה כשפתחתי את המקרר, העוגה לא הייתה שם, הייתי
בטוח שהגעתי לגיהינום אבל היה שם קר מידיי בשביל התואר (אחרי
הכול- מה כבר אפשר לצפות ממקרר?) אז ירדתי מהקו מחשבה הזה.

"איפה העוגה שלי ." התחלתי למלמל, בהתחלה ברגוע וככל שחלף
יותר זמן ברמת היסטריה עולה ועולה עד שבסוף המלמול הפך לשאגה
שלפי הערכתי הייתה לפחות 7 בסולם ריכטר .
כנראה  שהערתי את השותפה כי היא הגיעה למטבח חצי מנומנמת , עם
קוקו גבוה כזה שיצאו ממנו כל השוונצים של הלילה וחולצה ירוקה
דהויה שעליה ציור של עוגת יומולדת גדולה , כאילו לא סבלתי
מספיק...  "לאן נעלמה עוגת הקצפת ?" שאלתי, מנסה לשמור על
איפוק. "איפה ראית אותה פעם אחרונה " היא ניסתה להתחכם , אבל
אני זכרתי בדיוק איפה הנחתי אותה " מדף אמצעי , בדיוק מעל
למגירת הגבינות" היא לא תצליח להתל בי . "אה" נראה כאילו היא
נזכרת, שביב של תקווה עלה בי , ליבי החל לדהור  במהירות "קופסא
גדולה חומה?"  "כן, כן" עניתי תוך כדי משיכת ריר  עצבני ,
"זרקתי אותה" היא אמרה באדישות ברורה לעין, לא נראה לי שהיא
הבינה את חומרת המעשה.

"מה???????????????????. מה ז"א זרקת אותה?????" , , דודה שלי
תמיד אמרה שיש שאלות שפשוט עדיף שלא לשאול, זה היה כשכתבתי את
עבודת השורשים שלי ושאלתי כל מיני שאלות על הילדות של דוד שלי
וככה פתחתי אצלו איזה קופסא שהייתה סגורה אצלו הרבה מאוד זמן ,
הוא דיבר על הילדות שלו עם כל מי שהיה מוכן להקשיב, אפילו עם
הכלב של השכנים ועם הציפורים בחצר ,אבל זה היה רק עד שהאנשים
עם החלוקים הלבנים לקחו אותו ומאז, דודה שלי מבקרת אותו כל יום
חמישי ומביאה איתה קצת בורקסים.

אבל זה בסדר כי לא הספקתי לסיים את השאלה- בדיוק הייתה מהדורת
חדשות של השעה שמונה בבוקר- "התראות חמות לפיגועים , בייחוד
מצד החמאס האיסלמי" הכריז הקריין.
השותפה שלי  לא חכתה הרבה , הייתי בטוח שהיא תיפול מהריצה
המטורפת הזאת שלה למקרר, אבל כנראה שהיא הייתה כבר מתורגלת כי
היא הגיעה בשלום,הוציאה עוד חבילה של חומוס וניגבה בחשק.

הייתי מקבל כל התמכרות שלה - סיגריות אלכוהול , למען השם -
אפילו סמים, מצידי שתסתובב שתויה, מסוממת, ועם סרטן ריאות
בחוצות העיר, אבל התמכרות כזאת שגורמת לה לזרוק את העוגה שלי
היא קצת מוגזמת.
באותו יום הכרזתי על מלחמה! לא הייתי מוכן לעבור על מות העוגה
(דמה יקום) בשתיקה . עד הערב כל מכשירי הטלוויזיה, הרדיו,
המחשב, ובאופן כללי כל מכשיר שנועד להעברת מידע נותק והושמד
בלי תקווה גדולה מידיי לתיקון , בנוסף ביטלתי את המנוי שלה על
"מעריב" , "ידיעות" , "הארץ" , "במחנה" , "המודיע" (כפי שאתם
רואים, היא לא הייתה בררנית)  ואפילו על  "ראש אחד" (ליתר
ביטחון) .המילה "חמאס" לא תישמע עוד בבתינו, ובעצם גם אף מילה
אחרת.

רצתי לסופר וקניתי לי ארבע עוגות מולטי סייז , בבוקר הם עדיין
היו במקרר, טרפתי את ארבעתן, זה לקח לי בערך חמש דקות,
כשסיימתי לא הבנתי על מה הייתה כל המהומה.