"יום אחד, כשאבוא לבקר ולדפוק על דלת העץ הגדולה הזאת שיש לכם,
ואת תפתחי אותה בחיוך, והשיער יתפזר לך על העיניים כשתאמרי לי
שהורייך לא בעיר. תזמיני אותי להיכנס, בחשש. אני אראה מוכר,
כמו תמיד, נדוש, אבל את יודעת איך העיניים שלי נעשות שחורות
כשאני נחוש להשיג משהו. תחשדי במניעים שלי. אני מצפה לזה. החשד
שלך רק יתגבר כשאציע שנלך לחדר השינה של ההורים שלך, עם המיטה
הגדולה, הרכה, הזוגית שלהם. אני מכיר אותך. תצעדי בצעדים
קטנים, לא בהיסוס, אבל תנסי להרוויח זמן. תשמרי על הסוד הקטן
שלך כמה זמן שרק תוכלי.

כשאבקש ממך להתפשט, תהיי מופתעת. לא מהבקשה, אלא מהקול, החד,
המצווה. אלך לרגע לשירותים, וכשאחזור את כבר תחכי לי. שרועה על
הסדינים הנקיים כמו פלנטה עייפה, נערכת בסדר ישן, מוכר. משהו
ידגדג אותך מבפנים, כמו נגיעות של גורל מלטף ביומיום. אני אניד
בראשי, אומר - "זה לא מספיק". את לא תביני, תיראי מבולבלת.
ותתחילי להיבהל כשאוציא את האזמל מכיס מכנסיי החומות, הדהויות.

"זה פשוט" ארגיע אותך, רוכן כנגד עורך המצטמרר. "מבצעים חתך
אורכי מהמפשעה..." פרוצדורות בסיסיות כאלה כל אחד יכול ללמוד.
אפילו שרלטן כמוני. וכך אעשה. לאט לאט, בטוח. אפער את כולך
בפניי. את תשכבי שם, נבוכה. "חשבת שלא אגלה?"
אין דם, אין מעיים. רק שחור סמיך. כבר שכחת, התחלת להעמיד פנים
שאת בחורה רגילה. אני אחייך ואוריד את השעון שלי. את תביטי בי
בתדהמה, בגבות מורמות. אני אומר לך, בקול יציב וחלק, כמו האזמל
שסחבתי מתיק הרופאים של אבי,
"אני לא יוצא עד שאמצא את מה שאני מחפש"
ואז אעלם, בתוכך. ואת תסתכלי על התקרה ותנסי להבין.

אחר כך, כשייקחו אותך לבית החולים ויתפרו אותך בחזרה, הרופאים,
עם המבטים המשונים שלהם, והאווירה השקטה שיש בחדרי ניתוחים.
כשייקחו אותך לתחנת המשטרה, ויישאלו אותך אם את מכירה אותי, אם
ראית אותי, אם את יודעת על מקום המצאי, את רק תתני להם את אותו
חיוך נבוך שנתת לי. ותחזרי לשבת בחדר שלך עם הוילונות הארוכים,
מסתכלת על הזמן עובר בשעון שלי.