כל יום שישי היא יושבת בידיים ספוקות, ומחכה לו.
כל השבוע הייתה לבדה, לא דיברה, לא צחקה, לא חייכה.
רק ישבה וחיכתה.
פעמיים בשבוע היא פוגשת את בנותיה, שבזמן שהן מבלות איתה הן
בדרך כלל עסוקות בלדבר אחת עם השנייה, והיא נאלצת לקחת חלק
פסיבי בשיחה, כמאזינה בלבד.
גם כשהיא רוצה כבר לדבר, המילים יוצאות לאט ובקושי, בגלל
השיתוק ששולט על חצי גרונה השמאלי, וגם על הרגליים. כן על
הרגליים.
אותן הרגליים שפסעו קילומטרים, שנהגו לרקוד עם ילדים בצהריים
בגן כשהייתה עוזרת גננת, ובערב עמלו שעות על סיום מטלות הבית.
אותן הרגליים יושבות עכשיו, אחת ליד השנייה, ולא זזות. עומדות
דום.

"היום יום שישי", היא חושבת בליבה. "היום הוא יבוא. הוא היחידי
שעוד מקשיב לי, אוהב אותי ונותן לי להרגיש קיימת. כולם עברו
בביתי, צחקו, שמחו, אכלו, גדלו... כולם...  והיום, כולם כאילו
חלפו עברו מחיי...
נשארתי לבד, בלי אף אחד לפתוח את ליבי בפניו. חוץ ממנו.
רק הוא. הוא עוד מקשיב, הוא עוד מעריך".

השעה 5 מגיעה. הוא אף פעם לא בא לפני 5. מעכשיו הוא יכול לצוץ
כל רגע בדלת.
6. הוא לא פה."זה בסדר, הוא לפעמים מאחר".
7, והוא עדיין לא באופק. "בבקשה שיבוא, אני כבר משתגעת.לא יצאה
מילה שפויה מפי כבר 7 ימים, איפה הוא???"

7:35 נשמע זמזום בדלת. "תודה לאל".
הוא מגיע מחייך כהרגלו ומנשק על לחייה תוך שהוא מוסיף חיבוק
לבבי.
היא נרגעת.
הוא מאוד אוהב לבוא. בדרך אליה, הוא נזכר איך, כשהיה קטן,
הייתה שומרת עליו, משחקת איתו, מאכילה אותו וכשלא היה רעב,
הייתה מספרת לו את הסיפור על רובינזון קרוזו, שאסף אוכל ויצא
על רפסודה לאי
בודד, תוך כדי שהיא מתארת באריכות כל פריט מזון. כשרובינזון
הגיע לאי, הוא כבר היה בקינוח.
הוא גם לא ישכח לעולם, איך אספה אותו מהגן, והם היו הולכים
לביתה ושותלים בגינה זרעים של פרחים שקנתה בחנות, ואחר כך
מאכילים את החתולים שבחצר. ושבחתונהשל דודה אפי, כשהיה בן 5,
התנדבה היא לקחת אותו הבייתה ולהשגיח עליו, מכיוון שנירדם...

אחרי שהגיע, הוא מתפנה לספר לה על השבוע שעבר עליו: איך בצבא,
מה חדש בבית, מה שלום אימא , אבא, האחיות. אחרי שסיפר , הוא
מתפנה לשאול לשלומה.ב תחילה היא עוד מנסה לשלוט על עצמה:
"כרגיל , מה כבר יכול להיות חדש. אני לבד. רק אני ואלוהים.
לא הוצאתי מילה מהפה כבר שבוע ימים".
ואז כאילו נשברו המחסומים , פורץ זרם אדיר של דמעות , והיא
נכנעת לעצב והיאוש שבליבה , ופורצת  בבכי.
הוא עוד מנסה לנחם, אבל הוא התרגל. כל שבוע זה ככה. "הלוואי
והייתי יכול לעזור יותר" , הוא חושב בליבו , נכנע גם הוא לחוסר
האונים.
"די ,אל תשאל אותי יותר , בבקשה, אתה עושה לי רע" היא מסננת
בין שיניה החורקות, המנסות לעצור את הבכי השוצף, בלי הרבה
הצלחה.

היא מתחילה להנחית מטר של שאלות בנאליות, רק כדי לשנות נושא,
אבל היא יודעת , שבעוד כ-10 דקות הוא יקום, יתנצל שיש לו ארוחת
ערב ושהוא חייב ללכת, יישק על לחייה פעמיים , יחבקה בחוזקה,
יפנה את גבו,
וילך.
והיא תישאר לבד.
לעוד שבוע.
תשאר לבד ולא תדבר.
תשאר לבד, רק היא , ואלוהים.