בחורף הקר
את מתכרבלת במיטה
מוציאה מהארון עוד שמיכה עבה
ומחבקת את הדובי שלך
הישן המרופט
עם העין האחת
שעדיין לא נרדם בלעדיך
מאז שהתעוררת והוא כבר לא היה
לא ניסית למצוא פתרון
אולי רק אם היית הולכת
לחדר השני
היית מוצאת אותו יושב
בוכה על המיטה
שפעם היא היתה שלו
אבל עכשיו
עכשיו כבר לא.
מכינה לעצמך עוד כוס קפה,
קפה לבן, מלא בילדות.
בוהה במראה וחושבת
כמה יפה היית בשבילו
וכמה הדובי לא יודע.
מאז שהסתובבת והוא כבר לא היה
לא ניסית לחפש אחר
אולי רק אם היית מרימה
את הטלפון
היית מוצאת אותו יושב
מחכה על הקו
שפעם היה רק בשבילו
אבל עכשיו,
עכשיו כבר לא.
וערב של בכי
האדמה בוצית בחוץ
את שוב נמצאת חושבת
על אלבום של זכרונות
וכמה הדובי שם מופיע.
מאז שבכית וכבר לא היתה כתף
לא רצית למצוא אחר
אולי רק אם היית יוצאת
היית מוצאת אותו יושב
רטוב על מדרגה
ופעם את היית שלו
אבל עכשיו,
עכשיו כבר לא. |
