מוקדש לאיתן אוקון שקיבל את אות מצטיין הנשיא.

הוא קרב אלי וחייך מבעד לשפמו הקטן. "כל הכבוד בן" בירך אותי
ושב לחייך למצלמות ולהבזקי האור הקצרים. השפלתי מבטי מטה.
מתבונן בשרוכי הקשורים היטב. אילו רק ידעו. הנשיא הסב את ראשו
לעברי ובחן את קרקפתי בקפידה. "בן, הכל בסדר?" שאל בטון אבהי.
"לא כל כך" עניתי. "מתרגש?" ביקש לדעת. "לא" פסקתי. "אם כך,
מהו הדבר?". "ובכן, כבוד הנשיא, אין אני סבור כי אות זה מגיע
לי" השבתי. "או!" ספק את ידיו באושר "ראו, ראו! איזו ענווה
בילדנו הלוחמים". תיקתוקי המצלמות גברו והאור היה חזק מדי בכדי
שאוכל להביט לעברם. אילו רק ידעו.

זוכר אנוכי כי אותו יום התחיל בלילה. הקור קרא תיגר על
מגבלותינו הפיזיות. נתבקשנו להתכונן למארב ובמהירות. קשה היה
לי לסגור את חגורתי. ידיי פשוט סירבו להתאגרף. חברי יחידתי
הקדימו לעשות כן והכינו את ציודם יום טרם לכן. החלטתי כי את
שרוכי נעלי אגלגל פנימה, הלוא אינני מסוגל לסגור את חגורתי קל
וחומר לקשור את נעלי. וכך עשיתי. השמש הפציעה בסביבות השעה
5:00 ואנחנו כבר היינו מעבר לגדר מתקדמים בעצלתיים לנקודה
המיועדת. מסענו היה כבד. בנוסף לנשק ולאוכל שסחבנו, כיסינו
עצמנו במעילי דובון מיום האתמול אשר גרמו לתנועתנו להיות
מגושמות למדי. וכפי שחשבנו שלא יכול לקרות ביום האתמול השמש
התעוררה ולא פסקה מלעקוב אחרינו. החום היה בלתי נסבל. היינו
בסך הכל חמישה. הם צעדו לפני. יכולתי לשמוע את קול המואזין
קורא למאזיניו להתאגד סביבו. בדיוק אז שמתי לב שהשרוך שהכנסתי
פנימה אל תוך הנעל נפל החוצה. הרמתי ראשי ושאר חברי יחידתי
המשיכו להתקדם. הם עברו את השיח הקוצני בדממה ולי עוד נותר
לטפס על סלע קטן כדי לא לאבד אותם. טיפסתי במהירות שולח מבט
לראות שלא אדרוך בטעות על השרוך. אוחז בחוזקה בסלע, נזהר שלא
למעוד לתוך השיח, שומע את קולה של אימי אומרת לי "איתן, אם לא
תקשור את השרוכים תדרוך עליהם ותיפול". שנאתי ליפול. ויותר
שנאתי שאמא היתה צודקת כל הזמן. רציתי לקשור את השרוך, באמת
שרציתי אבל פשוט לא היה זמן. הם המשיכו להתקדם ואני נגררתי
מאחור. סובל מהחום, מזיע, נרמס תחת המטען הכבד שבתיק, מצמצם
פערים והשרוך, השרוך פתוח. כל אימת שדרכתי על נעל ימין ראיתי
לנגד עיניי את השרוך נמעך וחששתי פן אמעוד.

טרם הגענו למעוז חפצנו וגילתי שאת מרבית הדרך העברתי במחשבות
על איך אני קושר את השרוך. איך אני עושה זאת מבלי לפספס את שאר
חברי יחידתי או שובר את קשר הדממה ומבקש מהם להמתין. בסוף
נשברתי. רוחי איננה כה איתנה כפי ששמי מרמז. עצרתי. הורדתי את
התיק וקשרתי את השרוך. או! מה נעם אותו הרגע, היה זה כאילו
הטלתי את צרכי לאחר יום שלם שרציתי לעשות כן ולא יכולתי. ואם
כבר בפורקן עסקנו, ניצלתי שעת כושר זו להטלת מימיי בחופזה.
ולכשסיימתי, חיוך ענק כיסה את פני והתחלתי מנסה לצמצם פערים.
יחידתי לא נראתה באופק ולכן שיערתי שהם עלו על הרכס וכעת הם
נמצאים שם. טיפסתי מעלה, אוחז בחריצים קטנים, נעזר בכל כוחי,
שמח וטוב לב על כי שרוכי קשורים היטב ומהודקים. כשהגעתי למעלה
הרכס הבחנתי בכל חברי יחידתי. יהושוע שכב ארצה ופלג גופו
העליון נח כמטרים ספורים מפלג גופו התחתון, המפקד פשוט פירפר
לו לרגע קט ופסק. גם השאר היו זבי דם ,נחו על האדמה הקשה
ואיבדו את רוחם. מיד דרכתי את נשקי והתחלתי מביט סביבה לי.
חיפשתי את הגורם העויין. חיפשתי את המחבלים או את המרצחים. אך
מאום. מלבד השמש היוקדת והציפורים לא היתה נפש חייה מלבדי. גם
לא אנשי יחידתי. דממה נטו. לא נשאר לי הרבה לעשות, ניגשתי
למכשיר הקשר שהיה על גבו של מפקדי נטול רוח החיים הזעקתי יחידת
חילוץ.

תיקתוקי המצלמות גברו עוד יותר והאור היה אף חזק מדי בכדי
שאוכל להביט בשרוכי הקשורים. הו! אילו רק ידעו.