הידיים זורמות על פני המקלדת. ברדיו מתנגן רמיקס. מזרים את
המחשבות במהירות. חייבת לעשות סדר במחשבות. אני לא יכולה, לא
רוצה להתמודד. יותר קל לוותר, ולתת לחיים לעשות את שלהם. מאשר
להחזיק שבב של תקווה ושוב ליפול, ושוב להתרסק לאדמה. קשה
להחזיק מעמד. הנשימות נהייות קשות מרגע לרגע. התקפים של כמה
שניות, או כמה דקות. דיכאון של ימים, כמה שבועות, והכל גורם
לכך לשנות גישה.
אבל פתאום, כל המחשבות האלה על אהבה, על אהבה נכזבת, שכבר
המשכתי הלאה ממנה, פתאום הם גורמים לכאוב עוד יותר. ואני בוכה,
ולא רוצה את הדמעות. אני לא רוצה להודות בפני עצמי שזה גורם לי
לבכות, שזוהי נקודה רגישה אצלי. האהבה הזו לא שברה אותי! אני
חייבת לערער על הרגש הטיפשי הזה. אז מה אם כל שיר של הזמר ההוא
גורם לי לרעוד מרוב תשוקה, מרוב משיכה? מרוב רצון להרגיש??
למה?
אני לא רוצה להרגיש כבר, רוצה להיות על אוטמט. רוצה למות
בפנים, אבל באמת למות מבפנים. אני לא יכולה להרגיש את זה שוב.
זה מנגון הגנה. אני לא בנויה לזה. נתתי את הלב והנשמה, והם
נזרקו לרצפה.
אני לא יכולה לעמוד בפני שבירה נוספת. אני לא יכולה. איזה מין
חיים אלה?? איזה? למה?
אין מטרה. אני פה רק בגלל שחסר אומץ לעשות דבר כזה. ואולי
תקווה זה מה שאומרים... לא תודה. לא רוצה. רוצה למות בפנים.
יום עובר, יום חולף. שהשנה כבר תיגמר. אני אהיה על אוטמוט. אני
אמות מבפנים. אני לא אתן לזה לשבור אותי. אני רק אבנה סביבי
חומות-חומות. אני לא צריכה אף אחד. שהם יחפשו את עצמם. אני
מצאתי את עצמי. מצאתי אותי, שבורה, חלשה. מסכנה. ועכשיו לקחתי
אותי, ובניתי חומות הגנה סביב, כדי שלא אשבר שוב. כדי שלא אחלש
שוב. כל יום עובר, וכל יום אני בונה עוד שכבה. יש ימים שלבנה
נופלת, ומישהו זוכה להצצה דרך החור. אבל אני רק משיגה חומר
יותר חזק כל פעם, עם כל הצצה שכזו. ויום אחד, החומה תהיה
גבוהה, ואף אחד לא יכול לקבל הצצה. יום אחד אני אראה רק את גן
עדן מתוך החומה. רק את זה. שום דבר אחר לא קיים בשבילי. להמשיך
הלאה, ולצעוד במקום. אני לא רוצה להחליט. אני רוצה.. רוצה..
רק.... רק... די! אני לא רוצה כלום. אני רק מתה, גוססת....
מספיק.. לא צריך יותר. נעמיד פנים שאני מי שהעולם רוצה שאני
אהיה. אבל לחייך? זה הכי קשה. כי עם כל חיוך, אני מתה קצת
יותר... מספיק.. לא צריכה כלום יותר.. רק שהתקווה תמות, אז
החיים יוכלו באמת להמשיך.