הצפירה קרעה את אוזניי. שאלתי את עצמי עוד כמה צפירות כאלה
אצטרך לשמוע? ואני עומד שם, שותק ומקשיב לצליל הצורם, דקה.
התיישבתי על אחד הסלעים בפינה, שפוף ומצומק, דומם כגוויה.
הרוח נשבה בעדינות כששערותיי התעופפו להן ברוח. הקשפתי טוב לכל
משפט, נתתי למילים להכות בגופי. הקשבתי לקול המנגינה, נתתי לכל
תו להמהם בראשי. דמעה החלה לזחול על לחי, כשבתנועה חטופה
ניגבתי אותה. עוד דמעה החלה ליפול, ונתתי לה לשבת שם, כדי
שאוכל להרגישה טוב יותר.
הסתכלתי מסביב על מגדלי השמירה של המחנה, על הגדר והרחבה.
ידעתי ושמעתי על כל הזוועות, אבל ככל שראיתי יותר הבנתי פחות.
לא הבנתי למה, לא הבנתי איך... לא הבנתי למה כולם אומרים
שהמחנה מוקף בדשאים, יערות ועצים פורחים, כי כל מה שראיתי זה
את עשן המשרפות, את חלקי הגופות, את הנעלים, השערות, המזוודות,
הקרונות. יכולתי לראות אנשים קטנים ומבוהלים רצים בטורים
למקלחות. יכולתי לשמוע צווחה אל אנושית, של ילדה קטנה שנסתה
לחפור בקירות. הרחתי את צחנת הגופות, את העשן, הגז והדם. טעמתי
את האפר שהתעופף באויר. הרגשתי צמרמורת שעברה באצבעותיי... ואז
הבנתי דבר אחד, מה שהיה שם לא היה שואה, מה שהיה שם היה גהינום
עלי אדמות! |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.