שנות השמונים.
אודי בן ה- 8, שיניים קדמיות חסרות, ותספורת קארה שהיתה חביבה
אז על האמהות,
הוא ילד שמעצבן אנשים.

הוא מכדרר בכדורסלו בחדרו מעל ראשם של השכנים.
כדי לעצבן אנשים.

הוא מכבה שוב ושוב לאחותו את הטלויזיה בזמן תכניתה האהובה "בית
קטן בערבה". כי הוא אוהב לעצבן אותה. כי הוא אוהב לעצבן אנשים.

הוא תמיד מלכלך את בגדיו באוכל שומני כדי שאמא תתאמץ ותכבס
ביד. הוא מושך לבנות בצמות. צועק לעוברים ושבים "אמא שלך
ערו-?"
מה שאודי רוצה זה לעצבן אנשים.

הוא אומר לאבא שלא יקבל קידום כי הוא לא מספיק אסרטיבי. לסבא
וסבתא הוא אומר שתוחלת החיים היום היא לא מה שתהיה בעוד שלושים
שנה.
לחברו לשולחן בכיתה אומר אודי שזה שעשרה בדידים לבנים משלימים
לבדיד אחד כתום זה פרדוקס ושלימודים זה לא בשביל כל אחד.
כי החבר, גם הוא יהיה פעם איש. ולאודי מטרה: להיות זה אשר
מעצבן אנשים.


ואמא אומרת שככה לא מתנהג ילד גדול.
"מה זה קשור לילד גדול? אני מעצבן אנשים בגלל שאני יכול."
והוא יודע שהתשובה הזאת תעצבן אותה. כי הוא יודע לעצבן אנשים.

"אודי חמודי, ילד מוכשר, אולי תמצא תחביב ותעשה את אבא מאושר?"
אודי מושך בכתפיו והולך לחדרו. לאחר מספר דקות הוא חוזר
ומצהיר:
"יש לי שיר".