הוא היה בחור מפוקפק.
מפוקפק לא בצורה של בחור חתיך וקוליסט שמדגדג את קצה העבריינות
וכדי לכם להחביא את בנותיכם ממנו. אלא בצורה של "אני יבוא
אתנהג איך שאני תמיד מתנהג אתם תיהנו ואז אני ילך" ושאף אחד לא
מכיר אותו באמת כולל האנשים שחושבים שהם מכירים אותו טוב.
הוא היה נוהג להישאר בכיתה בהפסקות. עם הוא היה יוצא אז הוא
היה מסתובב עם הילה מוזרה של "מי זה?" מעל הראש. הוא ידע איך
לגרום לחברים שלו להעריץ אותו ואיך לגרום לאנשים זרים לו
להתייחס אליו בעזרת הומור.
אף פעם לא ידעתי מה באמת עובר לו בראש. הייתה תקופה שהוא אמר
שהוא מרגיש יותר בוגר מכולם. שהוא זוכר שכבר בכיתה ד' הוא עסק
בלפתח מעין פילוסופיות חיים ולנסות להבין איל דברים עובדים.
הוא אהב לנתח התנהגויות של בני אדם. הוא הרגיש שהוא יודע מתי
אנשים מתכוונים לדברים שהם עושים או אומרים ומתי לא. אני זוכר
איך בני נוער הגעילו אותו.
אני זוכר את החיוך שלו. חיוך של אחד למיליון. מעין חיוך שגרם
לאנשים אושר, הוא שידר להם אושר ופיזר אותו ביניהם כמו פיה והם
קיבלו אותו ברצון.
אני זוכר איך הוא התחיל להשתנות. אני זוכר כשהוא גילה שיש
אנשים אחרים שהם בערך כמוהו שישמחו לקבל את האושר שהוא נתן
לאנשים שלא העריכו אותו. אני זוכר איך הוא התחיל לשמוח. הוא
הרגיש כל כך שונה כל כך משוחרר. הוא הרגיש שאנשים מחזירים לו
אהבה בפעם הראשונה בחייו.
אני זוכר כשהם מאסו בו. הם התחילו לקבל אותו כמובן מאליו.
כמישהו שנכנס לעולם שלהם במקום שהם יכנסו לעולם שלו.
אני זוכר כשהוא התאהב. אני זוכר כמה טוב היה לו. אני זוכר איך
הוא הרגיש שיש מישהו שרוצה להיות איתו. אני זוכר כשהוא הרגיש
שהוא מבריח אותה ממנו. אני זוכר כשהיא פגעה בו. הוא התחיל
להמציא לעצמו תירוצים בראש של למה ואיך. הוא התחיל להידרדר.
אני זוכר כשלא היה למי לפנות. שאנשים לא רצו לדבר יותר. וכשאמר
להם את זה הם רק התרגזו ואמרו שאין לו זכות להתלונן כי הוא
בעולם שלהם ולא בשלו. למען האמת הם לא אמרו את זה ככה אבל לזה
הם התכוונו.
את כל זה אני זוכר. אני זוכר אותו, תקופות שלו, בשמחות שלו. זה
היה עושה כל כך טוב בפנים, בלב לראות אותו מאושר. אני רק לא
זוכר איפה הוא הלך לאיבוד ולאן הוא נעלם. כל מה שאני יודע כרגע
זה שבינתיים אין הוא יש רק אותי, הירח.