היא הניחה עליך פרחים לבנים,
כמו ששמים על קבר של מת.
פיזרה אותם כך, מתיסרת, נפרדת,
סביב גופך המוטל כה שקט.

היא רקדה סביבך ריקוד פולחני,
עונדת מחרוזת צדפים מהים.
היא נגעה בידך, סטרה על פניך.
למה אתה לא קם?

העיניים שלך כבויות, עצומות.
חיוכך המוכר אבד לעולם.
אהבת אותה, התעלמת ממנה.
בגלל זה היא כבר לא שם.