נולדתי בפרובינציה, בכפר קטן באמצע שומקום, כפר מאלה שמספר
תושביהם רשום על שלט בכניסה ומתעדכן, במקרה הטוב, כל שלוש
שנים. למען האמת, זה היה מקום נחמד - שקט ופסטורלי.

כשהגעתי לגיל שמונה עשרה יצאתי - ככל בני הכפר - לטיול מאורגן
לעיר הבירה של האימפריה, טיול שיצא מעיר המחוז ומומן על ידי
מועצת הכפר כמתנה לרגל הגיעי לגיל בגרות.

כל שבעים ושמונה תושבי הכפר באו להפרד ממני, בהם כמובן משפחתי
בהרכב מלא. אמי, כצפוי, ניסתה לא לבכות (ונכשלה), והשביעה אותי
להזהר, לאכול טוב ותמיד ללבוש שתי שכבות.

אחרי שנפרדתי לשלום ממשפחתי ומחברי עליתי על האוטובוס. זה היה
האוטובוס היחיד שעובר בכפר, וגם הוא מגיע מדי שלושה ימים,
ולאור עצבנותו של הנהג, זו הייתה פרידה חטופה. יצאתי לדרכי.

הדרך הייתה כה יפה, הכבישים - כה רחבים ומפוארים, והמכוניות -
גדולות, מרהיבות, צבעוניות - שעטו במהירות, גומאות את המרחקים
העצומים בתאוותנות. בתום יום וחצי, הגעתי לעיר המחוז. הסתובבתי
שם יום שלם, קצת בגלל שאיבדתי את דרכי וקצת כי נהניתי. לבסוף,
מצאתי את המשרד שממנו יוצא הטיול המאורגן לעיר הבירה
האימפריאלית, נרשמתי ולאחר ששלחתי את המכתב הראשון הביתה,
עליתי לאוטובוס המוביל לעיר הבירה.

הנסיעה ארכה עוד שלושה ימים שלמים, שלושה ימים שאותם העברתי
בכסיסת ציפורניים עצבנית ובנסיון להזכר בספורים שסיפרו לי
האנשים שביקרו בעיר הבירה. בערב היום השלישי הגענו. כל
מחמאותיהם בטלו בששים: המלים נעתקו מפי, נאלמתי דום, ספקתי
כפיי בתדהמה. הכל היה כה גדול, כה מרשים, כה מפואר !

הלילה הראשון בבית המלון היה נפלא. כמובן, שלא עצמתי עין לרגע.
חשבתי, הרהרתי, צפיתי, קויתי, ייחלתי וערגתי למחר. בשלושת
הימים שלאחר-מכן בקרנו בארמונות, מצודות, מוזיאונים, תיאטראות,
אתרים סתם והרבה חנויות, בקיצור - בכל חור. ולא שהיה שם איזשהו
מקום שניתן לכנותו "חור".

ביום הרביעי לטיול, השכמנו מוקדם מהרגיל, והמדריך ערך לפניו את
מטייליו היגעים קמעא, והכריז בקול גדול: "היום נבקר במקדש
הגדול!". מייד ניעורו כל העייפים, עיניהם מנצנצות בשמחה.
האוטובוס הסיע אותנו לאתר מרוחק מעט ממרכז העיר, מוקף בגנים
ענקיים, מדהימים ביופיים.

אבל הוא בלט למרחקים, מתנשא לגובה עצום מעל האדמה. עומד שם,
מולי - מפואר, נוצץ, ענק, יותר מרשים מכל דבר אחר בעולם, הרבה
יותר יפה מהתמונות. היו לו חמש כניסות וחמש יציאות, כולן
גדולות ורחבות יותר מכל שער אחר בעולם, מתחברות לשני גרמי
מדרגות לולייניים ענקיים, האחד מוביל למעלה והשני למטה.

מעליהם היה אזור המקדשים הרגילים. היו בו כחמישה-עשר מקדשים
מוקדשים לאלים השונים, הקטנים. מעלה הוליכו מדרגות אל המקדש
העליון, שניצב בגובה לא-יאומן מעל האדמה. כשהגענו אליו, כבר
הייתה השעה מאוחרת, לקראת לילה. אבל לאיש לא היה אכפת. איש לא
היה ישנוני. להפך. אוירת הקדושה המרחפת באויר, מושפעת, ללא
ספק, מניחוח הקטורת המשכר, העירה גם את המרדנים ביותר, אל תוך
מצב רוח נפלא, נעלה.

הכל היה כה לא-מציאותי ! כל פריט עשוי זהב טהור, עתיק ומפואר,
כל כלי ותשמיש, כל חפץ קטן מעוצב ברוב פאר ובטוב-טעם, לכל דבר
היסטוריה וספורים, והמזבח - כולו מלא עשן זבחים לאלים, קטורת
ולבונה, קרנותיו מוזהבות, המדרגות אליו בנויות אבן מסותתת,
עתיקה כארץ עצמה.

המדריך נעמד לפני שער, שהיה מכוסה בפרגוד עשוי קטיפה אדומה,
משובץ אותיות עתיקות רקומות מזהב, שאת פשרן לא הבנתי, ואז אמר
בקול רועם: "שימו לב ! זהו קודש הקודשים ! מי שנכנס לכאן, דינו
מוות מידי האלוהים עצמו ! אל תעזו להתקרב !"

שבנו להקיף את המקדש הענק, חוזים בכל מיני טקסים מסתוריים
ורבי-רושם מבוצעים בידי כהנים זקנים וכבודים. ואז, פתאום,
מצאתי את עצמי עומד לפני הפרגוד. השער היה בגובה של כארבעה
מטרים, כל אבן בו מסותתת בדיקנות מדהימה, מלובנת וקצותיה
הפונים אל הכניסה מכוסים זהב.

משהו חזק מאוד ודאי היה בפנים, שכן מוחי החל למשוך אותי פנימה.
נאבקתי כפי שלא נאבקתי עד כה בחיי, אבל הוא ניצח. די בקלות.
חשבתי על הכפר, על משפחתי, על הפרות ברפת, על חיי, ולפתע, לפני
שידעתי מה קורה, מצאתי את עצמי בצד השני של הפרגוד.

הייתי בתוך ביתן קטן ודל מראה. מתוך סקרנות גרידא, המשכתי אל
היציאה ממנו. נמצאתי עתה בפתחו של משעול מדרגות לולייניות. הוא
נמשך הישר אל תוך השמיים האפלים, עד קצות הראות. התחלתי לעלות,
בחושבי שמאחר שזאת שעת לילה, אין אני רואה את שמעליי, ובבוקר,
אוכל לראות את קצה גרם המדרגות. ברם, כשהשמש זרחה, עודני מביט
למעלה ולמטה לסרוגין, התחלתי להבין שזה לא יהיה קל כל כך.
מתחתיי, נעלם הכל. המקדש, האדמה, המדריך - הכל נשאר למטה.
גיחכתי. מוות. כשנראה את אלוהים, נדבר.

זה היה מעייף. מעייף מאוד. אבל הייתי גאה בעצמי. מאוד גאה
בעצמי. הייתי כל כך גאה בעצמי שמשך יום שלם לא הסתכלתי למטה.
עוד מעט ואעלה אל אלוהים. עוד מעט אגע בו - אני הקטן, מהכפר
הקטן והעלוב שבקצה האימפריה.

המדרגות לא נראו כעומדות להגמר.

השארתי את העננים עמוק מתחתיי. הייתי כל כך למעלה, כל כך גבוה.
יום ולילה חלפו שוב ושוב, כעניין קטנוני של תאורה ותו לא. לא
ידעתי רעב וצמא. דבר אחד ניקר במוחי: לעלות עוד מדרגה, ועוד
מדרגה, ועוד מדרגה.

תחושות הגאווה העצמית הלכו והתחזקו בתוכי ככל שקרבתי אל משכנו
של מלך מלכי המלכים. זו הייתה תחושה חמה כזאת, מעין גייזר
מתפרץ בתוך נשמתי. זו הייתה מין עמימות אכסטטית שכזו.

תמונות עלו במוחי: אלוהים מקבל אותי בארמונו המדהים, העולה
לאין שיעור על כל מה שראיתי עד כה ועל כל מה שאוכל לדמיין. הוא
מברך אותי בקולו העמוק והצלול. אז אני יורד למטה, עטור זרי
נצחון. אני הופך למנהיג, חוזר לכפרי כגיבור לאומי, חביב האלים,
עובר בשדרותיה הרחבות והנפלאות של עיר הבירה בתהלוכת נצחון
ענקית, כשהמוני העם עומדים ברחובות ומריעים. אני עומד על מרכבה
עשוית-זהב, כשבמרכבה לידי (לא, חלילה, יחד עמי) בני משפחתי
לבושים מיטב המחלצות, עדויי זהב וכסף. מאחור צועדים בסך כל
הכהנים והמנהיגים והחיילים. אבל העם מריע רק לי.

ראיתי את כל זה והרבה יותר בדמיוני ההוזה כשטיפסתי מעלה ומעלה
בגרם המדרגות האינסופי. נדמה לי, שרק דמיוני הפורה קיים אותי
בעלייה הקשה והאכזרית. רציתי כל כך לראות את אלוהים. המשכתי
לטפס בעוז.

ואז ראיתי לפתע את סופו של גרם המדרגות. הגאווה פרצה מכל
הפתחים, מאיימת לבלוע אותי. אני הולך לראות את אלוהים !

אלוהים גר בבית קטן. בית מעץ, כמו בהנזל וגרטל. הדלת הכבדה
נפתחה בחריקה, ונכנסתי בדממה מתוחה אל חדר גדול.
בקצה החדר, על כסא נדנדה חורקני, ישב אלוהים. אבל...
אבל הוא נראה בדיוק כמוני !
" אתה אלוהים ?", שאלתי בתדהמה מהולה זעם.
" אני ?", השיב בקולי, "אני האגו שלך."