הבוקר ביקרתי את נעמה. עברתי לידה, אז חשבתי כבר לבדוק מה
איתה, איך היא מתקדמת והכל.
היא הייתה חיוורת, והיה לה משהו כזה בעיניים, אבל לא אותו משהו
שהיה לה פעם. פעם העיניים הכהות שלה היו נבלעות בתוכך, הן היו
חודרות לך לנשמה, אתה רצית שיחדרו. היית עושה הכל כדי שלא
תוריד ממך את עינייה במבט מאוכזב. סוף סוף משהו נבלע בתוכך,
קורא אותך כמו ספר פשוט, מישהו סוף סוף הבין אותך.
כל כך אהבתי להביט בעינייה פעם, וכל כך השתוקקתי שוב לשקוע
באותן עיניים לאחר זמן ארוך שאיש לא ניסה לקרוא את משפטי נפשי
הפשוטים ביותר. אך המבט, לא היה עוד אותו מבט. החיוורון ניכר
גם בהן, באותן עיניים, שעדיין היו כהות מפחם, אך נראה שאין הן
מנסות לפענח את הקורה סביבן, כי אם אותה עצמה; נראה שהן מביטות
פנימה.
כעת אני נבלעתי בתוכן, והחלתי להסחף. נפלתי אל שני בורות
שחורים ולא הייתה תחתית; בכוח משיתי עצמי מתוך המבט הזה, שפעם
הכרתי כל כך טוב, וראיתי שהוא כל כך חד מימדי, לא ממש אמיתי.
מה יכולתי לעשות? ככה להמשיך ולבהות בה?
למרות שלא נראה לי אכפת לה, נראה לי שהיא רגילה לזה, כאילו
בשביל זה היא שם. לא ידעתי כיצד לשבור את הזכוכיות בינינו...
היא נראתה כל כך יפה וחייכנית ומושלמת, וכל כך, כל כך לא
שייכת.
הזמן המשיך במסלולו הטבעי והחד גוני, אותו מסלול המרוץ בו
כולנו מתחרים על שארית כוחותינו, ואני נאלצתי להמשיך בדרכי
היום יומית.
אז נעמדתי מול נעמה, והחלפתי חולצה, והיא החליפה גם כן.
זזתי, והיא זזה מולי; הברשתי שיערותיי, והיא השתנתה בהתאמה.
קרבתי אליה, היישרתי עימה מבט, והיא הביטה בי, בלי שום היסוס.
השעה הייתה כבר רבע לשבע והייתי חייבת ללכת, לכן איפרתי את
עיניי, והיא הייתה כל כך יפה, מוכנה. וידעתי שעכשיו שתינו
יוצאות לדרכים נפרדות; נלך במקביל ולא נכיר זו את זו.
סגרתי את דלת הארון, והותרתי אותה מאחור.
כעת זו רק אני, צועדת בשביל בית הספר, לא מסבה את מבטי, לא
יודעת אם נעמה הולכת לצידי. נמשכת אל תוך וויכוח פנימי, לא
מסתכלת לא לימין ולא לשמאל, לא יודעת אם נעמה כעת מלפניי או
בתוכי.
ככה הולכות שתינו בלי שום קשר בינינו; איני מכירה אותה, איני
רוצה להכיר, יש מספיק אנשים המכירים רק אותה.
היא לא יודעת מי אני, שתינו רק פריטים חזותיים.
שער בית הספר נפתח בפניי, והיא נכנסת זוהרת, מושקעת, חברותית,
וכולם אומרים לה שלום, כל אחד עם החצי השני שלו, ואני מביטה
בהמוני הדמויות שסביבי, הכמות כפולה מבדרך כלל, ואני תוהה, האם
זה כל מה שהם רואים? את נעמה מהמראה? |
