נשיקות של קיץ, דמעות של חורף, זה מה שהוא נתן לי.
כמו ששרה ג'ולי קרוז בגירסת הכיסוי הקצרה, העדינה, המלטפת.
גדלנו יחד בערך מתקופת הגן, כשעברנו לדירה במוהליבר בזכות אמא
שלי, או אפשר עכשיו לומר בגללה. בפעם הראשונה שראיתי אותו אני
זוכרת אותו אוחז את אמו ביד אחת וביד השניה אחז גביע גלידה
שהיה , אני חושבת, יותר גדול ממנו. כן, אני זוכרת את זה
טוב-טוב. מוזר איך מאורעות שארעו לפני עשרים שנה אני זוכרת
כאילו התרחשו אתמול, ודברים שקרו אתמול, מה לעשות, כנראה
שלעולם כבר לא אזכור, או שהם יצוצו להם בעוד עשרים שנה.אז
נפגשנו, שני ילדים תמוהים באמצע איזשהו רחוב עם גינה ציבורית
ופסל שעד היום אני לא מבינה ,לי היתה שקית עם קמח שמשום מה
התעקשתי להחזיק בה אחרי שחזרנו אני ואמא מהמכולת השכונתית של
אהרון ושמואל, שקית שאיכשהו, ואני לא זוכרת בדיוק מאיזו סיבה,
בזמן שאמא שלי ואמא שלו התחילו את השיחות המשעממות של עקרות
בית משועממות שבתור ילד אתה משתעמם מוות להיות נוכח בהן, ומחמת
חוסר העצמאות שלך אין לך גם לאן ואיך לברוח מהן, פתחתי את שקית
הקמח והעפתי לו אותה ישר בתוך הפנים, הקמח הלבין את עורו
השחום, כל הגלידה שלו נעשתה לבנה, אפילו השוקו, או אז הוא דפק
כזה עיטוש, שהגלידה עפה לו מהיד ונדבקה בדיוק בכוס של אמא שלו,
אני השתנתי מצחוק, ולאחר שהוא נרגע איכשהו מסדרת ההתעטשויות
שפקדה אותו, הוא הביט המום באמא שלו, בכוס שלה, ואותו מבע של
הלם הפך פתאום לצחוק מתגלגל, והשמחה היתה מושלמת, עד שאמא שלו
התעצבנה והחטיפה לו מכה קלה ביד, עובר אורח מבוגר שסתם עבר שם
הביט בסיטואציה וגיחך קלות, ואמא שלי, כדי לצאת מידי חובה,
צעקה עלי וניסתה להסביר לי בצעקות מתונות כמה מטומטמת אני
ו"תראי מה שעשית" וכל הבולשיט הזה , תקליט שלא הוחלף אף לא
שנים לאחר מכן.

התחלנו להזדיין בערך מגיל שלוש עשרה.עד לאותה תקופה בערך,
היינו ביחד כל יום.
כל היום- אחד בתוך התחת של השני. כלומר של השניה. ולא נמאס, אף
פעם לא נמאס.
צחקנו על כל העולם.השתנו על כל העולם. רימינו שנינו את כולם
בכל המשחקים, מהג'ולות עד למונופול, אני הייתי משחקת איתו ועם
כל החברים שלו כדורגל, והוא היה עוזר לי ולחברות הטובות שלי
להלביש ולהפשיט את בובות הברבי שכל כך אהבתי.
אותה תקופה התחלנו להבין לאט-לאט שהוא עונה לקריטוריונים של מה
שנקרא "חתיך" ואני שייכת לקטגוריה של "כוסית" -מלה שלא כל כך
אהבתי, אבל המלה "חתיכה" כבר עברה איכשהו מהעולם- בקיצור בחורה
שגברים מסובבים אחריה את הראש ברחוב וחושבים מחשבות זדוניות,
לא שזה עניין אותי במיוחד.
גיליתי את הזין שלו בין הרגליים שלי עוד לפני שגיליתי את
הטמפון, ומאז לא הפסקנו להזדיין. ההורים? הם אף פעם לא היו
בבית. לא שלי ולא שלו. מאז שאני זוכרת אותם עבדו כמו חמורים,
משש בבוקר עד עשר בלילה. בכל יום, בכל ימות השנה.
עד לאותה תקופה,  שההורים שלו חתכו מוקדם מהעולם, נהרגו בתאונת
דרכים אכזרית, כמו שהעיתונים כל כך אוהבים  לכתוב. אנחנו היינו
בערך בני חמש עשרה, אני חושבת,  איזה סמי-טריילר מעך להם את
האאודי החדשה, כנראה מתוך קנאה, ורק פח הזבל עם כל ניירות
הטישיו המשומשים שרד.
או אז היו לו משהו כמו שבוע-שבועיים של התבודדות, ואז גילינו
את האלכוהול והכל עבר תוך חודש חודשיים, ועודדי שלי עבר לגור
איתנו.
בתיכון אמנם לא למדנו באותה כיתה, הוא למד במגמה אומנותית ואני
בחרתי במגמה ביולוגית, אבל את כל ההפסקות וכל הזמן שמחוץ
ללימודים הרצנו ביחד.עם חברים, בלי חברים, לא משנה, אחד בתוך
התחת של השני, כל דקה פנוייה.
בכיתה י"א הוא פרש סופית מהלימודים, "אני לא יכול יותר עם
המשטר הדיקטטורי-לימודי הזה" - והתגייס לצנחנים.
שנה וחצי לאחר מכן הוא יצא מהצבא על פרופיל 21 רפואי, אחרי
שפרץ שלוש דיסקים בגב בעקבות פעולה כושלת בלבנון שקטפה שניים
מחבריו הטובים ליחידה, והתחיל לעבוד באיזו חנות צילום לא רחוק
מהבית שלי כדי לממן דירה ששכר עם עוד איזה שותף לא סימפטי
במיוחד.
אני הייתי חיילת אותה תקופה.פקידה מזורגגת של איזה סגן אלוף
חרמן במפח"ש, מגרבצת כל היום, מערבבת את הקפה עשר פעמים ימינה
וקצת שמאלה, שתיים פסיק שבעים וחמש כפיות סוכר, אוכלת זיוני
מוח מכל הג'ובניקים החרמנים המעצבנים שהתגייסו , ככל הנראה,
להשיג זיונים. מעולם לא בגדתי בו. אני בטוחה שגם הוא לא, אבל
זה ממש לא היה אכפת לי כל עוד אנחנו ביחד ואני יודעת בוודאות
שהוא אוהב אותי. תכל'ס- אני לא חושבת שהיה לו מישהו בעולם שהיה
קרוב אליו יותר ממני.
לפעמים אני הייתי ישנה אצלו בדירה , מתעלמת מהשותף התלוש המאוס
שלו שמכר מכונות כביסה באיזו חנות סטריאו ברחוב העלייה, מפיל
ראשים של באנגים כל היום וסוגד לעצמו ממש בצורה מעוררת רחמים,
ולפעמים הייתי ישנה בבית שלי, עם נתי, האח החנון שלי שתיק
הדאגות לגביו שהיה שייך גנטית להורים שלי נפל, איכשהו ,עלי.
תמיד עלי.
עד שיום אחד הבנזונה עזב. הגעתי אליו אל הדירה השכורה שלו
ברחוב ויטל אשר בפרברי פלורנטין הדביקה, ושוקי, השותף המסטול
שלו העביר לידי מכתב .
"זה בשבילך. הוא לא יכל להגיד לך את זה בפנים, כי הוא היה
מתמוטט. תשמעי, אם יהיה חסר לך קצת ויטמין S  בחיים, אל תדאגי
, אני כאן.
"מה זה ויטמין S ?" שאלתי ולא הבנתי ולא רציתי להבין מה הולך
כאן.
"SEX, BABY..." ענה בלי בושה.התחלתי להבין מה קורה. הבנזונה
עזב אותי והשותף הנאלח שלו מנצל את המצב ולפני שאני מעכלת את
העצם הכואבת הזאת הוא מעיז להציע לי את שירותיו המיניים. אין
לי מושג איך עודדי שלי חי בשותפות עם הדבר הזה.
"לא תודה, שוקי, יש לי ויברטור"-
יצאתי עם המכתב, הלכתי ברגל אל הטיילת של תל אביב, התיישבתי על
אחד מה"אין להוריד כסא זה לחוף" על החוף ופתחתי אותו, לאט,
בזהירות ,רוצה ובכלל לא רוצה לקרוא את החדשות מהבנזונה שלי.
"תוכי יקרה שלי" -כך הוא תמיד היה קורא לי, כנראה משום שאף פעם
לא הייתי יודעת לסתום את הפה בנוכחותו, אפילו לא בזמן
הזיונים-" בזמן שתקראי את המכתב אני אהיה כנראה בתוך המטוס
להודו..."- לא המשכתי לקרוא אף  לא מלה, חזרתי בריצה לשוקי,
עליתי במדרגות, ודפקתי כל כך חזק בדלת עד שכמעט ושברתי אותה.
הכלב הואיל בטובו לפתוח.
"תגידי לי את מטורפת?  הייתי בטוח שזו משטרה!!!"
-איפה הוא?!
-בהודו...
תפסתי אותו בצווארון חולצתו המטונפת מזיעה ועשן וסמים-
-אל תקמטי את זה, אני בדרך לעבודה.
-על הזין שלי העבודה המזדיינת שלך.איפה הוא?!!
-תוכי, את מטורפת. תרגעי, הוא יחזור עוד כמה חודשים.
הבנתי שהבחור רציני. הרפיתי קלות מחולצתו, בוהה בחרדה הולכת
וגוברת בארון המשקאות.
-יש לך ויסקי?
-בארון. טוב, אני חייב לזוז. תנעלי את הדלת כשאת הולכת. אה,
ואם אחת בשם טלי תתקשר, תגידי לה ש-
-שתוק כבר, אני לא עונה לטלפונים.
-את בטוחה שאת לא רוצה...
-שוקי- אני-
רציתי לרצוח אותו. התיישבתי על אדן החלון אם כוס מלאה בויסקי
וקרח, ונזכרתי איך היינו שותים אני והבנזונה שלי. הוצאתי את
מצית הזיפו שלי מהכיס ושרפתי את המכתב .
FUCK, כמה אהבתי את הבנזונה. עברו שלוש שנים מאז.
שבוע אחרי שהשתחררתי מהצבא נסעתי להודו לחפש אותו איפה שכל
הישראלים. לאחר חודשיים חזרתי עם כמה שרוואלים, הרפס וזנב
מקופל בין הרגליים.
אולי באמת נמאסתי עליו.
צאי מזה. תחזרי לכלוב, תוכי.
לא. מהיום אני כבר לא תוכי.אני דרור.ואני אמצא את הבנזונה
מתישהו.הוא חייב לי עשרים שקל ומסטיק בזוקה.ואני בחיים לא
אוותר לו עליהם. בחיים לא...