ביום שבו נפרדתי מאלון, היה לנו ויכוח מאוד גדול. כלומר, גם
לפני זה היינו מתווכחים לעתים קרובות למדי, אבל ויכוח כמו זה
עוד לא היה. הוא צעק עליי שאני חולת נפש, שאני מעופפת, שאני
חיה בתוך החלומות המוזרים שלי ושהוא לא מבין מה הוא עשה איתי
בכלל. אני צעקתי שהוא אדיוט, שכל הבנים אותו הדבר, ושבכלל, עם
זין כזה קטן הוא בחיים לא ימצא בחורה אחרת. "כן?" הוא צעק לי
בתגובה, "ואת - את בכלל שמנה!". שנינו השתתקנו. הוא הבין שעבר
את הגבול. הוא הלך אחורה לכיוון הדלת, תוך שהוא שומר על קשר
עין איתי בכדי שלא אזנק עליו ואנסה לאכול אותו, פתח את הדלת
וברח החוצה כל עוד נפשו בו. בכיתי. אחרי זה בכיתי עוד, ובסוף
בכיתי עוד קצת ואז החלטתי ללכת לטייל.
ובמסעי, הגעתי למקום שלא הכרתי, ושלא הייתי בו לפני כן. זה היה
מעין אגם, אם כי המים בו היו סגלגלים. השמיים היו אדומים. דגים
ורודים עם נקודות שחו במים. אחד מהם, שהיה בעל שלוש עיניים,
הביט לכיווני במבט מזלזל והמשיך בדרכו. ליד האגם היה עץ ועל
העץ צמחו ארטישוקים, או כמו שסבתא שלי קוראת להם, חורשפים - או
שזה היה קנרסים? לא משנה. בכל אופן, הם צמחו, ואני, בתור חובבת
ארטישוקים מטבעי, הייתי חייבת לקטוף לי אחד. לכן התרוממתי על
קצות אצבעותיי וקטפתי לי ארטישוק מהעץ. הבטתי בארטישוק. הוא
היה מאובק מעט, ולכן ניגבתי ממנו מעט אבק בזהירות, מקפידה לא
לפצוע את אצבעותיי. לפתע פקח הארטישוק את עיניו והביט בי.
הבטתי בו בהשתאות. "שלום לך", אמר הארטישוק. "שלום וברכה",
עניתי מתוך אינסטינקט, ולא מתוך ניסיון בשיחות עם ארטישוקים,
כי ניסיון כזה עוד לא היה לי. "אני ארטישוק קסמים, ואם תבטיחי
לי שלא תאכלי אותי, אעניק לך משאלה אחת ויחידה". ודווקא היה בי
חשק עז לאכול ארטישוק באותו רגע, אבל הצעתו של הארטישוק נשמעה
מפתה ובכלל, היו עוד הרבה ארטישוקים על העץ, ולכן החלטתי
להיענות להצעתו. הנחתי את הארטישוק מתחת לעץ, התיישבתי לידו
והתחלתי לחשוב. חשבתי וחשבתי וחשבתי. השמיים התכהו בינתיים
וצבעם הפך למעין שחור אדמדם. לבסוף החלטתי. נעמדתי במקומי,
אחזתי את הארטישוק בשתי ידיי ואמרתי "משאלתי היא כזו. אני רוצה
לדעת את משמעות החיים, את סיבת קיומנו. האם תוכל לספק לי מענה,
ארטישוק קסמים?". "כן", ענה הארטישוק, "קרבי אותי לאוזנך ואספר
לך את משמעות החיים". עשיתי כפי שאמר לי וקירבתי אותו לאוזני.
הארטישוק דיבר ודיבר וסיפר לי את כל משמעות החיים ועצם הקיום.
ועד כמה שזה עניין אותי, לא יכלתי שלא להשתעמם. הארטישוק הסביר
לי את הכל במשך שעות ארוכות, ועד שהיה פוצח בהסבר על תחום אחד,
הייתי שוכחת את מה שאמר לגבי התחום הקודם. בסופו של דבר הפסיק
הארטישוק לדבר. "סיימת?" שאלתי בחשש. "לא", ענה, "נותרה עוד
עובדה אחת". "מהי העובדה שנותרה?" שאלתי. הארטישוק קירב את
עצמו מעט יותר לאוזני ואמר בקול רועם "את שמנה מדי בשביל לרקוד
בלט". באותו רגע נעלם הארטישוק. ברק האיר את השמיים ולאחריו
נשמע רעם וגשם זלעפות החל לרדת מהשמיים הכהים. חיפשתי מחסה,
אולם עץ הארטישוקים נעלם ונותרתי רטובה עד לשד עצמותיי ללא
מקום לברוח אליו. לכן פשוט נשכבתי על הקרקע ועצמתי את עיניי.
התעוררתי כשיד עדינה מנערת אותי. פקחתי את עיניי וראיתי את
אלון. "אלון?" לחשתי. "הכל בסדר איתך?" שאל, דאגה ניבטת
מעיניו, "את רטובה לגמרי". "מה אתה עושה?" שאלתי. "באתי
להתנצל", ענה, "אני מתנצל על מה שאמרתי קודם. לא התכוונתי".
"זה בסדר", עניתי בשלווה, "אני יודעת את משמעות החיים".
"באמת?", השתאה, "מהי משמעות החיים?". ובאמת שרציתי לספר לו,
אבל ככל שאימצתי את מוחי, לא הצלחתי להיזכר במשמעות החיים.
חשבתי וחשבתי וחשבתי ואז פתאום נזכרתי. הבטתי בו. הוא הביט בי,
מחכה לשמוע את דבריי. "אני שמנה מדי בשביל לרקוד בלט", אמרתי
והבטתי בו. הבעת פניו השתנתה. הוא שוב הביט בי בבוז. "וואו, את
יותר מוזרה משחשבתי", אמר והלך.
לארוחת ערב אכלתי מלפפון. למען האמת, רציתי לאכול ארטישוק, אבל
לא היה לי בבית והסופר נראה רחוק מדי, אז אכלתי מלפפון, שהוא
הדבר הכי קרוב לארטישוק שמצאתי. לאחר מכן התיישבתי על מיטתי
והתחלתי לתלוש שערות מרגליי בעזרת פינצטה. "אוהב אותי, לא אוהב
אותי", אמרתי ואז פרצתי בצחוק כל כך חזק, שהפינצטה נפלה על
הרצפה ונאכלה מייד על ידי אחד התנינים. "לא נורא", אמרתי, "אני
שמנה מדי בשביל לרקוד בלט".