חריקת הדלת שהסתובבה על צירה גרמה לי צמרמורת קלה. לא ידעתי אם
זה מה שנכון לעשות. זה היה המקום שבו גלעד, הבחור שאני אוהבת,
נהג לבלות חלק נכבד משעות הפנאי שלו. מצד שני לפי מה שהבנתי,
זה לא היה מקום סימפטי במיוחד.   בכל זאת החלטתי להיכנס.
השחלתי את ידי לתוך כפפת העור והתחלתי לסובב את הידית. פתחתי
את הדלת לרווחה. ראיתי שם גופה שוכבת והמון מזרקים וטינופת. אז
החל החדר להסתובב סביבי במהירות, ראיתי רק ענני צבע ואז נפלתי
לקרקע. הדבר הבא שאני זוכרת הוא את המים הקרים שהשפריצו על
פניי והעירו אותי. מעליי עמד גלעד. היו לו ארבע עיניים ושני
אפים. הוא הסתובב סבבי והאיר עליי בעזרת פנס זעיר.
הוא הטיף לי ואמר שזה לא היה בסדר מצדי לבוא לשם על דעת עצמי,
במיוחד כשזה בלעדיו. לא היה לי אז הכוח להתווכח איתו ולעמוד על
שלי. שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הוא ציחקק בצורה מזלזלת ואמר
ששם הוא וה"חבר'ה" שלו מעשנים ומזריקים סמים. לא האמנתי שהוא
מסומם, בחור נאה, טוב בספורט וגם די טוב בלימודים. התחלתי לקום
לישיבה, אך ברגע שיישרתי את גבי נפלתי חזרה לרצפה המטונפת.
גלעד החל לתת לי סטירות קטנות כדי לעורר אותי במקצת. הוא עזר
לי לקום. התחלתי לחשוב על הפעם הראשונה שראיתי אותו, הפעם שבה
נדלקתי. זה היה במסיבה של רוני, הוא היה חדש באזור וברגע
שהבנתי את זה, התנדבתי להדריך אותו. לאט, לאט עייני התמקדו
בתמונה שהייתה תלויה על הקיר. אז חזרתי לחשוב על מה שקרה באותו
רגע ולא על העבר. ביקשתי ממנו שיחזיר אותי הביתה, או שלפחות
יעזור לי בחלק מהדרך. יצאנו משם, הוא הרכיב אותי על האופנוע
שלו. הייתי מסוחררת, ידיי היו כרוחות סביב מותניו. הוא החל
לנסוע. זו הייתה נסיעה שאף פעם לא אשכח. גלעד נסע במהירות
מופרזת אבל אני לא הייתי מספיק אסרטיבית כדי לבקש ממנו שיאט.
בדיעבד הסתבר שגלעד היה תחת השפעת מריחואנה ולכן לא שם לב
למתרחש. הרגע הזה היה בלתי נשכח: "גלעד!" צעקתי באימה. מסתבר
שזה היה מאוחר מדיי. הילד שחצה אותה שעה את הכביש כבר היה מוטל
בצד הדרך, כולו מכוסה דם. גם גלעד ואני נפלנו עם האופנוע. גלעד
נפצע בפנים, אני זוכרת. אני לא יכולתי להזיז את רגל שמאל. גלעד
קם עלה חזרה על האופנוע וברח משם. לעומת זאת אני נשארתי מוטלת
על הכביש חסרת יכולת לעשות דבר. הילד מת. את זה ידעתי כבר ברגע
הראשון. לידי עצרה מכונית סיטרואן כחולה. יצא ממנה בחור שניראה
בשנות ה-20 לחייו. הוא הזעיק אמבולנס וממני ביקש להסביר לו מה
קרה.
אני באפיסת כוחות סיפרתי לו. הוא חיכה איתי עד שהאמבולנס הגיע.
העלו אותי עליו בעזרת אלונקה. הייתי מוקפת אנשים: רופא, חובש,
אחות... הסיטואציה הפחידה אותי יותר ממה שקרה. הגענו לבית
החולים שם העבירו אותי למיטה, אותה הסיעו במהירות למחלקת טיפול
נמרץ. לא הבנתי למה הביאו אותי למחלקה הזו, הרי רק לא הרגשתי
את רגל שמאל. לא משהו מעבר לזה. מאוחר יותר התברר לי שגם הכבד
שלי נפגע מהמכה הראשונית. כשגופי נחבט בכביש זזה לי עצם שקרעה
אותו. אמא באה לשם במהירות. אבא שלי מת מזמן, כשהייתי בת 14.
היה קורע לב, לראות אותה חסרת אונים עוברת מרופא לרופא,
בוכייה, מנסה להבין את מצבי. דוקטור מיכאלוב היה הדוקטור
האחראי עליי. הוא הסביר לי שאת מצבי מגדירים "מצב בינוני" בגלל
שנגרם לי נזק בלתי הפיך אך זה לא נזק שמשקף סכנה לחיי. אמא
קרקרה סביבי, הביאה לי אוכל, מגזינים ובשעות היום במקום ללכת
לעבודה היא באה כדי להיות איתי. יום רביעי אחד דוקטור מיכאלוב
נכנס לחדר בו שהיתי והסביר לי על שני הניתוחים שאצטרך לעבור.
האחד היה ניתוח להוצאת החלק המרוטש של הכבד. ניתוח זה היה
ניתוח קשה מאוד והיה צריך להתבצע בידי רופאים מובחרים. הניתוח
השני היה לכריתת הרגל שבמילא לא תתפקד יותר. אותו יום לפנות
ערב בא לחדר בחור אוחז בזר פרחים. במהרה נזכרתי מי הוא היה,
הוא היה הבחור שהזמין את האמבולנס. הודיתי לו על הפרחים. תמהתי
למה הוא בא, אז שאלתי אותו. הוא סיפר שמצאתי חן בעיניו וחוץ
מזה הוא דאג לשלומי. הביטחון הבוגר הזה מצא חן בעייני. דיברנו
קצת. שמו היה ליאור. נפתחתי אליו בקלות, כמו שלא נפתחתי אפילו
לאנשים קרובים אליי. סיפרתי לו מה הרופא אמר. הוא הבטיח שיבוא
לבקר אותי כל יום. בערב סתם בהיתי בתקרה אך מחשבותיי היו
נעוצות בליאור, הוא הצליח להשכיח ממני כל פחד מניתוח.
יום למחרת מכן כבר בבוקר הובילו אותי לחדר ניתוחים סגור. היו
בו שישה רופאים ושתי אחיות. עשו לי הרדמה מקיפה. הניתוח ערך 15
שעות אבל אני ישנתי 20. כשהתעוררתי הזריקו לי מורפיום (זריקת
שיכוח כאבים ברמה גבוהה). אחרי הזרקת החומר אמא וליאור נכנסו
לחדר. הם סיפרו לי שהם כבר הספיקו להכיר. כשליאור הלך אמא דאגה
לציין בפניי שהוא מוצא חן בעיניה. כמובן שהסכמתי איתה. שעשעה
אותי המחשבה שאמא מעודדת אותי להתחבר איתו. באיזשהו שלב של
שחתינו החלו הכאבים לחזור ואני צעקתי בקולי קולות. אמא קראה
במהירות לאחות כדי שתזריק לי עוד מורפיום נגד הכאבים העזים.
אחרי ההזרקה נרגעתי. שבועיים לאחר מכן הכאב פחת ובו בזמן הקשר
של ליאור ושלי התפתח והתחזק מאוד. דוקטור מיכאלוב החליט שאני
כבר בשלה לכריתת הרגל. יום שני הובלתי לחדר ניתוחים קטן יותר,
בו היו רק דוקטור מיכאלוב והאחות שירית. הניתוח הזה לקח רק
שלוש שעות. אחריו אמא לא באה אבל ליאור בא להיות איתי. הוא
הקריא לי ספר שהיה אהוב עליו. באמצע הסיפור הרגשתי שכף הרגל
השמאלית מגרדת לי. זה שיגע אותי, לא הבנתי איך אני יכולה
להרגיש שם גירוד אם כבר אין לי שם רגל. ביקשתי מליאור שיקרא
למיכאלוב. הוא בא במהרה והסביר לי שההרגשה הזו נקראת "כאבים
מדומים" ושזה יימשך זמן מה, עד שאני וגופי נתרגל למצב החדש.
ליאור המשיך לספר לי. אותה פעם לפני שהלך חזרה לביתו הוא התקרב
אליי ואני כמו ילדה קטנה הרגשתי פרפרים בבטן, אז הייתה זו
הנשיקה הראשונה שלנו. אותו רגע, ידעתי שזו אהבה אמיתית וטהורה.
אהבתי לתת לו אהבה ואהבתי להרגיש נאהבת על ידיו. כמה ימים לאחר
מכן אמא ביקשה מהרופאים להוציא אותי קצת מבית החולים. הם אמרו
שאני עדיין לא מוכנה לזה ושברגע שאהיה, הם יודיעו לה. במקום
לצאת מבית החולים הובילה אותי אמא על כיסא הגלגלים לקפיטריה של
בית החולים, שם ישבנו ושוחחנו רבות. ביקשתי מאמא שתחזור לעבוד.
לא רציתי להיות הסיבה לפיטוריה. היא ביקשה ממני רק עוד קצת זמן
איתי והבטיחה שברגע שהמצב ישתפר היא תחזור לעבוד. אחרי כמה
ימים דוקטור מיכאלוב נכנס לחדרי והודיע שמותר לי לצאת מבית
החולים לפרקי זמן מסויימים. הייתי כל כך מאושרת. זה היה
מדהים.

את היציאה הראשונה מבית החולים יצאתי עם שני אנשים שאני אוהבת.