"שלום", אמרתי לילד שישב אחרי בתור לגן עדן.
"מה אתה עושה פה?", שאלתי בתמיהה. (לא כל יום רואים ילד קטן
בתור לגן עדן).
"עזבי, סיפור ארוך" הוא ענה לי בגאווה.
"מספר 2002" הצהיר המלאך שיצא מדלתות גן העדן.
הבטתי במספר שנתנו לי, בכתב ענק היו כתובים המספרים 30860.
"נו, ספר לי, יש לי זמן" אמרתי לילד, אחרי שהבנתי כמה ארוכה
דרכי.
ואני עוד חשבתי שאחרי שמתים הכל יותר טוב. אז טעיתי.
אחרי חצי שעה שהילד הביט בי החלטתי להציק לו.
"נו... ילד! משעמם לי... ספר לי את הסיפור שלך".
והילד המעצבן הזה פשוט המשיך לבהות בי כאילו אני כלום.
"6167" הצהיר המלאך. והפעם באמת התרגזתי. יש לי זמן ואנשים לא
מוכנים לבדר אותי. חוצפה!
פתאום הוא כאילו התעורר, ואמר: " קודם תגידי לי למה את פה ואז
אספר לך גם אני".
העסקה נשמעה לי הוגנת וגם אם לא זה שלא היה לי משהו יותר
מעניין לעשות.
"אז ככה, הכל התחיל בזה שנולדתי..." ואחרי זה סיפרתי לו איך
גדלתי איפה, למה ומדוע הפכתי להיות מי שאני. ואז כשכבר הגעתי
לחלק המעניין (החלק שבו אני מתה), הילד פשוט הלך. איזו חוצפה
שיש לאנשים!
אז החלטתי לקחת תנומה קלה על הספסל.
כשהתעוררתי כבר לא הייתי על הספסל בגן עדן, הייתי במיטה שלי,
ואמא שלי צעקה משהו מוזר כזה:
"36987", "36988". אז קמתי ושאלתי אותה: "אמא, את חושבת שאפשר
לאחר לתור בגן עדן?"