והכל קרה כשנמאס לה לחיות ונמאס לה כבר מהכל,
מכולם והיא שנאה את אמא שלה ואבא שלה ואת האחות, הדודים והסבא
וסבתא שגרו בירושלים.
והיא ישבה בחדר שלה על מיטה בצבע בורדו לבושה בשחור כשאיזה שיר
רוק ישן היתנגן באוזניות שהיו על האוזניים באופן קבוע. חדר
אטום כולו, חלונות סגורים, כך גם הדלת והיא הייתה מנותקת
מהעולם.
מסביבה היו מפוזרים שאריות ילדות, תמונות של אנשים ששכחה כבר
למה כל-כך אהבה והעריצה אותם פעם.
כולם כבר מזמן היו ערים לעובדה שהיא משתגעת
על הקירות שפעם היו לבנים היו כתובים בטוש שחור שירים על הסוף,
שירים על אחרי, שירים על מעבר.
וזה בא לה בבום... יום אחד סתם ככה
איזה משהו, שהיא אפילו לא זוכרת מה, הלך לה לאיבוד... וזהו היא
השתגעה, איבדה כל פרופורציה והתחילה לבכות. אותו יום שעות היא
בכתה, זרקה את כל מה שהיה לה על הקירות על הרצפה.
אמא שלה השתוללה מזה ואז... קרה משהו...
היא אפילו לא זוכרת בדיוק מה, משהו שהיא כנראה החליטה בחיים לא
לזכור, משהו שפגע בה בפנים. ואז, הלב שלה, הלב שלה התפרק.
לא סתם נשבר או נסדק... אלה דברים שעוד אפשר לתקן. אבל הלב שלה
התפרק, התפרק וזהו. ככה הוא נשאר.
והחתיכות היו כל-כך קטנות וחדות וכשהן התפזרו לה על הרצפה היא
זיהתה כל חתיכה. אחת של אמא, אחת של אבא ושל האחות הקטנה, של
כל אחד במשפחה, ואחת של החברה הכי טובה, ושל זה שהיא תמיד
זוכרת לאהוב, וחתיכה של הכלבה שלה, ואחת של ההוא שתמיד נוסע
איתה באוטובוס של שמונה ארבעים, ואחת של כל אלה שאהבו אותה
והיא אף פעם לא זוכרת למה הם בכלל טורחים.
והיא דרכה עליהן, על החתיכות, והרצפה התמלאה בנוזל חם בצבע
אדום.
וכמו שנעצר הזמן היא נפלה אחורה, למיטה שלה ויותר לא הסכימה
לזוז משם.
וזהו בעצם סיפור על ילדה שהתפרק לה הלב ואז פתאום היא החליטה
שאין לה חיים יותר, נמאס לה לחיות...
וכל מה שהיא רצתה באותו הרגע היה להשען אחורה על הקיר איפה
שהשיר ההוא על זו שנגמרת... ולהגמר.
על מיטה בצבע בורדו, עם הרגליים שלובות לבושה בשחור כשבאוזניות
יתנגן איזה שיר רוק ישן...לעצום עיניים ולמות.
30.4.02 |