[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








מה זהו הגענו ? כבר ? לא יכול להיות! אבל לא הספקנו כלום.
תכננתי כל-
כך הרבה. לא יכול להיות, ששום דבר מזה לא יקרה. פשוט לא יכול
להיות.
זה התחיל, כשעליתי לטרמפ. הודיתי לנהג, והתיישבתי מאחורה.
ראיתי,
שלידי יושבת מישהי נחמדה. פתאום שמתי לב, שזו היא. זו חייבת
להיות היא.
לא יכול להיות, שזו מישהי אחרת. כשנפרדנו, היא אמרה לי, שהיא
לא רוצה
לראות אותי יותר. עכשיו היא רואה אותי. גם אני רואה אותה, אבל
אין לי
מושג מה עושים עכשיו.
להתחיל לדבר איתה? אם היא לא תענה, זה יהיה מאוד מביך. מה
יחשוב הנהג
? מה בכלל יש לי להגיד לה. אני לא טוב בשאלות טיפשיות כמו "מה
איתך?" ו"
מה חדש?". הרי גם בגלל זה נפרדנו. היא אמרה לי, שאני סתם
מנופח, שחושב
רק על דברים גדולים, ולא ממש איכפת לי מה שקורה מסביב.
אי אפשר לדבר שיחה רצינית ככה. הנהג ישמע הכל. הוא בטח גם
יכבה את
הרדיו, כדי לשמוע יותר טוב. ובכלל נצעק אחד על השני , כמו
פעם.
מה כבר יכול לצאת מזה. היא בטח לא רוצה לחזור, ואני גם לא
מי יודע מה בטוח, שזה מה שאני רוצה. אז סתם לצעוק ? חבל על
הזמן.
אפשר פשוט לתת לה נשיקה על הלחי. כן! להיות ספונטאני. להפתיע.
ליזום.
כל הדברים, שלא עשיתי פעם, ובגלל זה נמאס לה ממני. נשיקה מאוד
תפתיע
אותה. מעניין מה היא תעשה אחרי זה. גם אם היא תיתן לי סתירה
אחרי זה, זה
יהיה כדאי. אולי אפילו בשביל הסתירה. לזעזע אותה. ואולי בעצם
לזעזע גם
אותי.
אפשר גם להגיד לנהג משפט כמו : "תוריד אותי, בבקשה, אני לא
רוצה לשבת
לידה." אבל אז, בעצם, היא תדע, שלא ממש השתניתי, ושאין הרבה
סיכוי,
שאשתנה. כנראה, שתמיד אמשיך להיות פגוע ממנה.
הכי מוזר יהיה אם כולנו ניהרג בתאונת - דרכים. כולם יהיו
המומים. אף
אחד לא יידע מה קרה בסוף ביני לבינה. הם בטח יחשבו, שחזרנו
להיות ביחד.
בהלוויה יבכו, ויגידו : "עד שסוף סוף הם חזרו, זה נגמר ככה."
יקברו
אותנו ביחד. אולי גם יכתבו על זה רומאן רומנטי, וייכתבו
בהקדמה,
שהמציאות מוזרה יותר מכל דמיון. די, נמאס לי מזה, שעוד פעם אני
לא רוצה
להמשיך לחיות בגללה.
ואז פתאום נגמר. הנהג אמר לי : "הנה פה הצומת שלך". רציתי
להגיד לו,
שזה לא הצומת שלי, ושבכלל מאז, שנפרדנו, אין לי כלום. בטח,
שאין לי צומת
משלי. "קרה משהו ?" הנהג שאל, כשהוא שם לב, שעוד לא זזתי. "אה
סתם סליחה.
אני כבר יורד." חשבתי לעצמי, שאני סתם משקר. אין לי עוד לאן
לרדת. אני
כבר מרגיש בתחתית. אני לא יודע, אם היא באמת חייכה, כשיצאתי
מהמכונית,
או שסתם היה נדמה לי. בעצם, כנראה, שאף פעם לא ממש הבנתי אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לאחרונה הרבה
פעמים אנשים
אומרים שכבר אין
תקווה, למה
אנחנו צריכים
לקוות או דברים
כאלה, ברצוני
להזכיר מתי יש
תקווה, יש המנון
בשם "התקווה"
שאומר בדיוק מתי
יש תקווה, הוא
מתחיל במשפט
תנאי שאומר מתי
עדיין יש תקווה,
תחשבו על זה
טוב: כל עוד
בלבב פנימה, נפש
יהודי הומיה,
ולפאתי מזרח
קדימה, עין
לציון צופיה.
עוד לא אבדה
תקוותנו, התקווה
בת שנות 2000,
להיות עם חופשי
בארצנו, ארץ
ציון וירושלים.
מ.ש.ל


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/5/02 4:10
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יוסי פוזננסקי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה