New Stage - Go To Main Page

אורי מרנץ
/
מכתב אחרון

זה נמשך בערך עשר דקות. כל חצי דקה פיצוץ עמום ופס דק של עשן
שחור. כל פעם מתקרב וסוגר עלי. מאתיים, מאה, וחמישים מטר ממני.
ישבתי בעמדה על המקלע וחיכיתי לפצצה שלי שתבוא ותגמור עניין.
אבל היא לא באה. נהיה שקט ואז הופיע גריבה הקצין ומצא אותי
בוכה. "מה קרה, כמה קפצונים ואתה מנזיל כמו נקבה?". לא עניתי
לו. רק חשבתי עליה ועל איך זה שהייתי בטוח שאני לא ארגיש כלום
ועל איך שהרגשתי. אחושלוק הרגשתי. פגז למוח היא הביאה לי.
פגשתי אותה באוטובוס. גבוהה ובלונדינית. מתוך מכנסי הג'ינס
הקצרות והגזורות יצאו זוג רגליים ארוכות ומושלמות שהתקדמו
לאורך כל האוטובוס. בזריזות הורדתי את הצ'ימידן מהכסא לידי
והנחתי אותו על הרצפה במהלך משולב - הזמנה לשבת וחסימה להמשך.
והיא, משחקת את המשחק, כאילו לא שמה לב, שואלת "אפשר?",
ומתיישבת לידי במושב מאחורי המדרגות ומצמידה את ברכיה ללוח
הפרספקס השקוף.
קראו לה גלית, והיא בדיוק חתכה ממחנה קיץ של הצופים. ידעתי
שאני צריך לפעול מהר. סיפרתי לה קצת על הצבא, עם טיפה שינויים
ולא מעט הוספות, כך שבסוף הנסיעה העיניים הכחולות שלה נצצו
בהערצה כמו שרק עיניים של בת שש עשרה שסיבנו אותה והיא לא
יודעת יכולות לנצוץ. הגענו העירה. היא הציעה שנשב באיזה בית
קפה ואני עשיתי את עצמי ממהר, אבל בסוף הסכמתי. אחרי שהשקיתי
אותה בשתי כוסות יין לבן התנשקנו נשיקה חמה ורטובה. היה לה טעם
טוב, מתוק כזה, כמו המסטיקים של פעם.
יש הרבה יתרונות בחברה בת שש עשרה. אבל יש גם לא מעט חסרונות
בילדה שעיקר עקרונותיה מושאלים מבברלי הילס ויצירות מופת
טלוויזיוניות אחרות. ומכיוון שאני פרפקציוניסט חסר תקנה ומשבית
שמחות ידוע, החלטתי שזה לא עסק, ושבעצם אני רוצה לעבור הלאה.
הבעיה היחידה שאם יש דבר שאני יותר רע בו מאשר להתחיל עם
בחורות זה לגמור עם בחורות. אז ככה בשקט בשקט הורדתי פרופיל.
התחלתי להתקשר פחות וקיוויתי שהעסק יגווע מעצמו. עדיין נורא
שמחתי לראות אותה, אבל אמרתי לעצמי שזו סתם לחיצות ושאני בעצם
בכלל לא רוצה אותה. ואז יום אחד היא שאלה אותי אם אני אוהב
אותה. שתקתי, מה אני כבר יודע על אהבה. וראיתי את זה בעיניים
שלה. ובאותו רגע, התחרטתי על הכל, ורציתי להגיד לה שאני אוהב
אותה. אבל שתקתי.
שבוע אחרי זה, במוצב, אחרי שחזרתי מפתיחת ציר, הגיע המכתב.
גריבה מסר לי אותו עם חיוך ענק על השפתיים. בפעם האחרונה שהוא
חייך אלי ככה הוא דפק לי ריתוק עשרים ושמונה. "אל תיקח את זה
קשה", הוא אמר, וטפח על כתפי. נכון שטקט אף פעם לא היה הצד
החזק שלו אבל זה כבר היה מוגזם. על המעטפה היה כתוב בטוש זרחני
ובגדול "מכתב אחרון". ואז הודיעו שיש כוננות ספיגה, וגריבה אמר
לי לעלות למעלה ולאבטח. עליתי לעמדה שלי וחיכיתי לפצצת המרגמה
שלי שתבוא ותגמור עניין. ולמדתי משהו על אהבה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 31/5/99 19:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אורי מרנץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה