אומרים ש"מלכות יופי נעלמות מהעולם"
והנה אני,אינני מלכת יופי והנה אני נעלמת מהעולם.
בהתבגרותי הייתי שחורה,גרביונים קרועים שחורים
מגפיים,חולצה קרועה,איפור שחור-ילדה שחורה...
ולכשגדלתי,התמסחרתי-הפכתי לבנה-נושאת מגן דוד על הצוואר,שיער
בלונדיני,מכנסי ג'ינס,חולצה לבנה חשופה,איפור כשמיי התכלת-ילדה
לבנה...
האידיאלים והעקרונות נמרחו כמו האיפור השחור שהוסר מעיניי,
ואני שואלת את עצמי-את מי או מה מכרתי?
על מנת שאתפקד בחברה שלנו-ולמי מכרתי את עצמי? את הזהות
שלי...את המחשבות ואת הזכרונות שלא עולים בראשי...
הפכתי אבק,גרגיר,פלומת שיער נשכחת כמו במחזה "חפץ" הרצון
להיעלם השיג אותי,אכן כל מה שאני מבקשת,נפשי מקבלת...
הרצון להיעלם,להתאדות השיג אותי,וכעת אני בלא כלום.
אולי וייתכן הבקשות הכמוסות שלי דיאז התממשו,רציתי להיות
נורמלית וזה עלה לי במחיר,אנשים היו מפחדים ממני,נרתעים מהמילה
שלי,
הם היו יושבים פעורי פה לנאומיי הקודחניים,המומים ועכשיו אני
צועקת
והם לא שומעים,אין לי השפעה,עכשיו אני עוד דמות בתוך
הקהל,מתבלטת עדיין הרבה מאחרים,אבל אנשים לא רוצים לשמוע,הם
רוצים לגעת בי,להעריץ את הגוף המזוהם הזה,הם לא רוצים
במילותיי,הם רוצים בבשר,בשפתיים,בידיים,ברגליים...תאוות הבשרים
הזאת שקסמה לי כל כך בעב,מאסתי בה,מאסתי בגוף שלי...
למילים שלי אין כוח או שמא אנשים התעייפו.
הזכרונות הרחוקים ולא נוגעים,המשפטים שלי קצרים וחסרי משמעות,
הנשמה שלי אבודה לנצח.
לפעמים אני עוברת בחטף על פני המראה ורואה את פניי משתקפות
ולשבריר שניה בלבד-אני רואה שאני באמת יפה...ובמבט חודר
לעיניים אני נזכרת שלא...
התיעוב העצמי של הבשר החולה שלי עולה כמו מיצי קיבה שפורצים
החוצה...
אני נגועה,דבוקה במחלה,לא יכולה להשתחרר מהזוהמה,העור שלי מלא
פצעים מוגלתיי,דלקות,חטטים,הפנים שלי מעוותות,שסועות...
אני נגועה במחלה הזאת ואף אחד לא יודע עד כמה היא חמורה,הרצון
להשחית את עצמי עד כיעור,להאשים את עצמי בנפש השונה שלי...
נמאס לי לשמוע עד כמה אני לא רגילה,זה כבר ממזמן ידוע...האנשים
הרגילים לא חותכים את עצמם כאשר הם מוצפים רגשית,האנשים
הרגילים-בוכים,גם אני בוכה אבל רק כשאני מדממת,כשאני בוכה
ומדממת אני גם נשברת ומשם אפשר רק לעלות,לעלות על מנת לרדת.

לתאר בדיוק מה עובר לי בראש המזוהם שזה קורה אני לא יכולה...
אני לא יודעת מה מביא אותי לזה,אני מרגישה שאין לי אויר,אין
לי...
לא מצליחה לנשום,שוברת את סכין הגילוח להוציא את הלהבים,בדרך
הידיים נחתכות,הדם בכל מקום-על השיש הלבן,על הקיר,על הרצפה,על
הדלת,אבא שובר את הדלת כי הוא מבין שמשהו לא בסדר,אני רועדת
ובוכה,רועדת,אין לי אויר...
בנתיים הדם מכסה את הבגדים,את העור,טיפות טיפות הרצפה
מתכסה...אמא מביאה מגבת,סופגת כאילו נפלתי וזאת רק שריטה...
היא תמיד ידעה להעמיד פנים היטב...
הם תמיד חשבו שאני אתאבד-אף פעם לא היה לי רצון בלקחת לעצמי את
החיים-אני אוהבת את הסבל שיש בחיים האלה-אני רואה אותם בתור
עונש,לא בתור זכות,העונש הזה בסדר והפחד מהמוות גדול מידי-אז
לבטח ייעלמו כל המחשבות והזכרונות מראשי-זאת תהיה זכות-להיעלם
באמת.

אני יודעת שאני חולה אמרו לי את זה זרים,אמרו לי את זה
רופאים,ההורים שלי,אח שלי ואני...
אבל לטפל בעצמי לא אוכל,תרופות אני לא אקח,זה מכהה את הכאב ואז
יום אחד אני לא אקח ואני לא אוכל להתמודד איתו ואז ברור לי
שאתאבד או משהו כזה...
או שאני פשוט אהיה חסרת רגשות טוטאלית,אני כבר כמעט זומבי-ואני
מתעבת את זה יותר מאשר את הבשר שלי...

לא מזמן פגשתי ידיד שלמד איתי בתיכון-הדבר הראשון שאמר "איך
השתנית..." והדבר השני הוא שאל אם אני עדיין חותכת את עצמי
בידיים וז הוא התחיל לתאר איך זה נראה-כאילו שאני לא יודעת...
פעם לא התביישתי בזה,הייתי מראה את זה לכל אדם ואדם,לכל מי
שחפץ בזה ולכל אילו שעיניו קלטו את החתכים...
היום...היום זה סוד,אולי הבנתי שזה אסור...
אולי הבנתי שזאת לא אופנה אלא דבר שקשור בנפש החולנית שלי-גם
אני כמו אמי חשבתי שזה יעבור,שזה חלק בהתבגרות,חלק מהרצון
להתבלט,להיות שונה,וזה מוזר כי הרצון להיות שונה נבע בעצם
מהשוני הממשי-זה קצת דומה לשאלת הביצה והתרנגולת...
כבר 7 שנים שהדבר נמצא בתוכי,7 שנים של כאב
7 שנים...רק עכשיו אני קולטת את המספר...
7 שנים של פחד משזה יתפרץ,7שנים של עצבות,7 שנים של דם,7 שנים
של תיעוב עצמי.
ולכל המספר הזה הופיעה תופעה נוספת-קראתי לא מזמן על פציעה
עצמית ושהם רשמו שלעיתים קרובות זה מופיע עם בולימיה...אני
בולימית.
התיעוב העצמי הזה רק גדל,אני אוספת מחלות נפש.
אני אוספת כאבים ועצבות וזה אוסף לא מרהיב עין.
הקופסא מרהיבה,ניירות העיתונים שמגולגלים בפנים מעלים עובש
וצחנה.

לא קל לחיות עם זה,אני בקושי מקטרת,רק פה רק במילים שלי
לעצמי,עם המילים שלי אני לא יכולה להעמיד פנים,לא אוכל לשקר
לעצמי לעולם,לזייף או לכסות את את הכאב והעצבות שלי לא אוכל,זה
קיים-אלו הן המילים שלי-רק כך אני אוכל לדבר,זה הקיום
שלי,המילים...

החתכים הופיעו עוד הרבה לפני שהפכתי מודעת לעולם
יום יום ילדה בכיתה א' חוזרת הביתה,הכנתי לי מקדש
ל"אל-נפטון"-משעשע קצת וכהקרבה הייתי חותכת לי את האצבעות והיה
יורד דם והייתי מכסה את זה בשעווה חמה-כך שזה לא זר לי,זה טמון
בי,זה היה בתוכי,נולדתי עם זה.
יש בתוכי המון אהבה לתת,רק לא לעצמי,אף פעם לא לי כי אני למען
האמת לא שווה את זה,תמיד זילזלתי בגברים שהיו עימי,שאהבו
אותי,זה לא נתפס אצלי כמשהו הגיוני,ואני? אני הרי מחפשת תמיד
את ההגיון.
אני לא מאמינה שאני מתוסבכת-אני מורכבת...
תסבוך זה משהו שאין לו התחלה ואין לו סוף,הרגשות נקשרות בבלאגן
שלם עם המחשבות הרציונליות.
זה לא המקרה אצלי-אני מורכבת ערימות על ערימות בסדר יוצא מן
הכלל אחת על השניה עמו ערימת בגדים מלוכלכת אבל מקופלת אחת על
השניה...לארון...

בגיל 11 היה לי את ההתקף הראשון,הראש מתמלא הזיות של ראשים
מתנפצים כמו זיקוקים ביום העצמאות או כמו סוכריות
קופצות,לראשים אין תמיד פנים והגוף משתתק,רק רעידות,לא יכולה
לשלוט,לא יכולה לנשום,מוות בראש,מוות בגוף לא יכולה לדבר
,לצעוק רק חוזרת על תנועות(בגיל 14 הטחתי את הראש בשידה עשרות
פעמים) וזה היה תופס אותי סתם,פעם אחת זה תפס אותי כשהברשתי את
השיער-כולי משותקת,הדמויות מופיעות,ברוב המקרים הם דיברו,כולן
בבת-אחת ככה שלא הצלחתי אף פעם להבין על מה...הראש המזוהם שלי
גם לא היה במצב של להבין,הפחד טהור אין עליו עוררין...
וזה נשמע עכשיו כאילו אני מדברת במעין מבט לאחור
הלוואי...זה תמיד כאן,זה יהיה כאן.
כל החיים האלה מזכירים לי את "הנוסע השמיני" הגדילה הזאת בבטן
והפריצה אחר-כך של היצור ההרסני,הרצחני הזה...שלי גם מתפרץ
וקורע אותי מבפנים,אך היצור הזה שלי חוזר ומקנן בתוכי וימשיך
לקונן בתוכי,עד יום מותי,עד אשר תושג לה מטרתי,השלווה שלי.


סוף.