תפסנו את החורף בכנפיו הלבנות
וכפות בחבלים של ארץ-אש, השלכנו גופתו המדממת
על סירת העץ הישנה של סבא מורדרד.  וברחנו.  (Mordread)

מדרך הטלגרפים לא נותר כלום
מלבד שכבת בוץ מפרכסת על עמוד אחד מוכר,
ושיחקנו עם הטמפלר משחקים מסוכנים
כשלעגנו למבצר חסר-הפשר
במילים חסרות-מובן ונפיחות קולניות.
בלילות לא שרנו מפחד מגפת-החלומות
שכבר הפילה חללים בקבוצתנו הקטנה.
למון "שתום-הבוהן" והנריק "השוגה"   (Henrik) (Lemon)
ואנדפיית שהגרילה את קיצה בטרם היוולדה,  (Endfate)
בימים שעטנו ככה - מביטים רק לפנים -
ואם מפה לשם סטינו - לא ידענו.

וביום שיוויון האור והחושך
כששכבנו מותשים על הזכוכית הגולמית
וסבא מורדרד קרץ בעינו היחידה והקוסמית
ידענו שלעולם לא נגיע לחוף מבטחים,
שרוחו של החורף תרדוף אחרינו
עד קץ הימים.
אנדפיית שוב החלה להזות
צועקת את שמותינו לשמיים החיוורים
ופחדנו, הו, כמה שפחדנו
כששריקות המנטיקורה חזרו אחריה
כהד מטומטם - שם אחר שם.
האבנים זרעו פאניקה בשורותינו.  העצים לחשו
הבטחות מפורטות על ענפים ולולאות.
נראה היה שהטבע כולו קם נגדנו
מלבד סבא מורדרד ששתק וחייך.

בסופו של אחד השבילים חיכה לנו חורף -
המרצח הלבן לבש את דמות נבואות הסוף.
אנדפיית שכבר מזמן סטתה הצידה
אל עולם לא מוכר לרובנו
שלפה את חרבה המוכתמת - וחודה מול ליבה -
הכתימה אותה עוד.  חורף צחק.
צחוק מזוויע.  עינינו הוכו סנוורים לבנים.
אחד אחד הוא קטף אותנו
ובגלימת שלגים עטף אותנו,
ניסינו לברוח אל חום המילים.
קראנו למורדרד, לאלתיאה, ללוקי,
הבטחנו את כל הבטחות העולם.
נשבענו לטמפלר - שבועות מוזרות -
הקרבנו קורבן לאלים הבדויים.
החורף רדף, ואנחנו ברחנו,
מושכים את הזמן בכבלים נסתרים.

חזרנו בסוף לנקודה בה התחלנו
בסירתו של סבא מורדרד מצאנו חבלים מותרים.
במאמץ משותף תפסנו את חורף
כנפיו הלבנות נאבקו נואשות,
גופתו דיממה - אך אנחנו המשכנו -
סירת העץ נאנקה
וחבלי ארץ-אש בערו בעוצמה.
סבא מורדרד חייך
ומצאנו תינוקת.  קראנו לה אנדפיית.
יצאנו לדרך חדשה-ישנה.