את עומדת תמיד בפינה השמאלית, כלומר,
צפון-מערבה ממני, כארבעים מעלות:
כיוון גרינלנד.
את עומדת ישר. את לובשת סינר.
יש בך להט צודק, שהיה מספק
את א. צ. גרינברג.

יש לך נעלי בריאות. יש לך חמישים שנה.
את עדיין די רזה. יש לך הפרעות שינה,
שרה.
יש לך מזוודה גדולה עם צבעי אקריליק.
יש לך אפס אחוזי שומן בפרילי,
שרה.

זהו בית מלאכה קטן לציירים לא צעירים,
מהנדסים בפנסיה, שכבר לא יהיו
שענים, פרוונים,
אך גם לא ימותו בפרוורים.
חלק ממש טובים. שנים-עשר קנים,
כמו מנורת בית-מקדש מורחבת (מגיע ד"ש
לקדוש-ברוך-הוא ולאנשים מתים. אבל הו
גיבס א פאק) מסודרים סביבי.
הם לא קראו לי את הסי. וי.,
הם לא ידעו שיש לי תואר ב-,
שאני בענייני שירה, שהרבה
תועלת לא ראיתי מזה. לפי-
כך, הם קראו לי בגלל גופי.

כמה חבל שגם הוא סופי.

את לא יודעת לצייר. את פוביסטית בנשמה.
את מורחת את הצבעים, כמו שלא בונים חומה,
שרה.
אני לא סובלת את מאטיס. רואים שאת אצלו בכיס,
אך על טעם ועל ריח יתווכח רק מרקסיסט,
שרה.

את תמיד מבקשת תוספת זמן. בגללך
אני עומדת ללא תזוזה בתנוחה לא נוחה
עשרים וחמש דקות.
שרה, זה לא ילך. ציור זה לא בשבילך.
את כל-כך אוהבת למרוח אקריליק. שרה, אל תוותרי לי
עכשיו. לא אתן לך לבכות.

קחי תוספת זמן מכאן ועד צרפת -
אעמוד למענך חצי שעה בבת-אחת,
שרה.
את מתלוננת שבכוונה נתתי לך זוית גרועה.
לא אזוז למענך כמעט חצי שעה,
שרה.

זהו בית מלוכה קטן לגוף לבן,
לצורת הנרקיסיזם הכי תמימה שיש.
גופי חסר בושה: הוא בן עשרים ושש.
את כבר לא תהיי יפה כמוני. בשפה
פשוטה: ראשית, אפילו אם תהיי אקספרסיוניסטית, תעוותי
את הפרופורציות - אתם עדיין מציירים אותי.
כלומר, גם אני יכולה לצייר אותך, גם אני
למדתי אמנות. אבל יהיה זה חיקוי חתרני
של רמברנדט: דיוקן של אשה מבוגרת מאמסטרדם
או מעיר אחרת: סיכום הדברים שהזמן עושה לאדם.
אבל אם את מציירת אותי, הרי שלא שינית
את ערך הסיכום הזה בעולם, כי, שנית,
אני אף אחת: דוגמנית עירום אלמונית,
מודל שכורה ומושלמת, תרגיל ברישום.
בינתיים, הזמן לא עשה לי שום
דבר.
כלומר,
הזמן עדיין מספק לי מחר:
סוג של אשראי.

לפני שתספרי עד דריי,
יעקלו לך את האתמול,
אחר-כך את היום.
אחר-כך תהום.
אחר-כך חול.

את רק בת חמישים, זה כולה גיל המעבר,
זיקנתך עוד רחוקה, את לא הולכת למות מחר,
שרה.
החברים שלך זקנים ממך, וידיהם ידי אמן,
אבל אני היחידה שיכולה לתת לך עוד תוספת זמן,
שרה.