כן. זה הגיע. מה חשבת, שרק אחרי טיול תרמילאים של שנה ומשהו
במזרח, בסיוע כל מיני כימיקלים למוח, פתאום באיזה מנזר
בודהיסטי או יער עבות בדרום אמריקה, פתאום תראה את האור. יום
אחד, פשוט תבין מה אתה עושה פה ולמה ומישהו יבוא ויתנדב להסביר
לך איך? אם ככה חשבת אתה בטח לא לבד - הרבה אנשים חשבו כמוך
ונסעו לכל מיני מקומות, עשו כל מיני דברים, עישנו כל מיני
חומרים וחלק גם הזריקו. יש כל מיני אנשים עם כריזמה שסחפו
אחריהם אחרים לתוך עולמות רוחניים שונים ומשונים. בשבילך,
לעומת כל האחרים, "הרגע הקסום" הזה, זה שבו אתה מבין את הכל,
הגיע. בדקות הקרובות (זה תלוי בקצב הקריאה שלך), אתה תתוודה
למהות הקיום שלך ושל בני מינך. יכול מאוד להיות שתיבחר להתעלם
או לסיים את הקריאה במן גיחוך ויכול להיות שלא. בכל מקרה, זה
הרגע שבו אתה, מולקולה זניחה של חומר לא טהור שהשתרברב בטעות
לנקודה לא חשובה של בורג קטן שכל תפקידו גיבוי של בורג אחר
שתפקידו אחזקת אחד חלקי אינסוף ממשקלה של חתיכת פח עליה רשום
המספר הקטלוגי של רכיב לא חשוב, מקבל מבט חטוף בתמונה דהוייה
של מראה המכונה הגדולה מבחוץ.
אם אתה קורא את השורות האלו, ישנן שתי אפשרויות: הראשונה היא
שעולמך הפנימי די ריק, את מקומך בעולם אתה לא ממש יודע, התיאור
שלך כתת חלק של רכיב לא משמעותי בקיום לא קוממה אותך יתר על
המידה, לפחות לא מספיק כדי שתפסיק לקרוא. האפשרות השניה היא
שאתה כל כך בטוח במרכזיות הקיום שלך, עד שאתה מוכן לאמת זאת
למבחן של כל אחד - אתה מסוג האנשים שמתגרים במוות רק להוכיח לו
שאתה יודע שאין סיכוי שייקח אותך אליו מכיוון שמהלך כזה, סוף
הקיום שלך עצמך, ימית את המוות עצמו - כי מבלעדיכם אין. אז אתה
נוהג כשבעורקיך שלך יותר קוקאין מדם, או קופץ מצוקים לבריכות
שאין לך מושג מה עומקן, או תופר לעצמך חליפה מוזרה וקופץ ממטוס
או הולך לנגב חומוס במסעדה בטול כרם. כמובן שיכול להיות שאתה
פשוט מטומטם.
אם אתה משתייך לאותה קבוצה של רכזי קיום/מטומטמים, גם אם אתה
ממשיך לקרוא, השורות הבאות אינן מיועדות לשכמותך. תמשיך לחיות
את חייך הסוערים, תיהנה מהם, אתה מבין המעטים שבאמת נהנה מהם.
ומי לא היה נהנה לבלות את חייו כמשחק מחשב פרוץ בו הגיבור
לעולם לא מת?

אם אתה משתייך לקבוצה השניה, לאלו שמרגישים כמו ביצה במקרר
שיודעת שלעולם לא יבקע ממנה אפרוח, הרשה לי לבשר לך שאתה לא
לבד. למעשה הרוב המכריע של בני האדם מרגיש כך. ההבדל הוא בגישה
שנובעת מהניסיון - ילדים טרודים כל כך ביומיום עד שהם חיים להם
את הרגע מבלי לחשוב על מה שהיה יכול להיות באותו הרגע. לאחר
מכן, עם הגידול במספר תאי המוח ובעיקר עם גידול ניסיון החיים,
הופך בן הטיפש עשרה ליצור מריר וכעוס אבל בעיקר מבולבל - יש לו
יותר מדי זמן ורצון לחשוב על דברים שמעבר להתנהלות יומיומית,
אבל פחות מדי ניסיון ואינטלקט. אחר כך מגיע גיל 20: עיניך
מספיק מנוסות כדי לראות את כל הרוע והטימטום שבעולם, אתה נותן
שלוש שנים מחייך לצבא שקיים בגלל ומכיל בתוכו הרבה טימטום
ורוע, ומבחינת אינטלקט - ליותר גבוה מזה לא תגיע: תאי המוח שלך
שעד עכשיו רק התרבו, מתחילים להתמעט. לגילאים מאוחרים יותר
עדיין לא הגעתי אבל זה כבר לא משנה: ברגע שטרדות החיים יתפסו
אותך (לימודים, עבודה, משפחה וכו') אתה חוזר למצב קיומי של ילד
קטן. כל חייך יסתובבו סביב כסף ובריאות, ילדים ופוליטיקה של
סלון ביום שישי. אם כבר הגעת לגיל הזה, אתה מוזמן לפרוש עכשיו
מהקריאה - היד שלך כבר בטח כואבת מניסיונות להרחיק את הנייר
מהעיניים, העיניים שלך בטח כואבות מניסיונות לעקוב אחרי
הידיים, ובכלל, בטח יש לך איזה ילד להשכיב או מבזק חדשות
לראות.

מהות הקיום היא שאין לו שום מהות. ניתן לומר שזו מגלומניה של
אוסף המולקולות המיותרות הזה, שבמקרה נתפס על אותו בורג חסר
חשיבות, לחשוב שיש להן ביחד או כל אחת לחוד איזו שהיא תכלית.
קרה וכמה חומצות יצרו בטעות משהו שבמקרה התחיל לפרק פחמן וידי
ידי ידה (יש אנשים שתכלית הקיום שלהם היא חקר הידי ידה הזה) יש
בני אדם. מכאן נובע הבלבול - הגעת לרמה מנטלית שמאפשרת לך
לקרוא את חוברת הוראות השימוש של החיים, והנה היא נפלה
בזרועותיך וגילית שמה שחשבת שכתוב בסינית הוא בעצם חירבוש של
קווים. מאוכזב? לבד היית חושב על זה לבד? או שאולי כבר חשבת?

סביר להניח שתהאכזבת. מי לא היה מתאכזב? אם להיות כנים, כל מי
שפרשו באמצע הקריאה (או לפחות ביקשתי מהם), לא היו מתאכזבים.
אבל אתה, שחשבת שהנה זה בא, פתאום לומד שאין לקיום שום מהות
ומשמעות. אנחנו פה סתם, כי יצא, אתה בטח מאוכזב. ומי שאומר לך
שזה לא נכון, שנבראנו ע"י מישהו כדי לבצע משהו, לא משקר. ייתכן
והוא צודק, ויכול להיות שבאמת צריך להניח תפילין כדי לא להסתבך
עם מי שברא אותנו. השאלה היא האם לא מדובר בשינוי של השאלה כדי
לספק תשובה - בהנחה שמישהו ברא אותנו לשם מהות מסויימת, מי ברא
אותו? לשם מה הוא קיים? בהנחה שאת אותו בורא לא בראו והוא תמיד
היה שם, יהיה זה רק הוגן לברר מה מהות הקיום שלו, ממנה נגזרת,
לפחות בחלקה, מהות הקיום שלנו. מכיוון שלאותו בורא אין מהות או
סיבה מסויימת, מכיוון שהוא פשוט היה שם תמיד, או רחמנא לצלן,
נוצר כתוצאה מאותו ידי ידה שפשוט התרחש במקום אחר, הרי שלו
עצמו אין שום סיבה.

מבולבל? נפשט זאת - בואו נקרא לילד בשמו ונזרוק אותו עם המים
המלוכלכים. נניח שאלוהים הוא בסך הכל ילד בכיתה ו' שעשה ניסוי
בשיעור טבע בתוך איזושהיא צלוחית אותה אנו מכנים גלקסיית שביל
החלב. בינתיים, נגמר השיעור, נגמר היום, אלוהים הקטן כבר אכל
ארוחת ערב ובוהה באיזה סרט מצוייר, והצלוחית בכיתה נשארה שם
ללילה. בשלב הזה בערך התחילו לעלות דגים על היבשה, ובזמן
שאלוהים כבר הלך לישון, הדינוזאורים כבר שולטים אצלנו. השמש
שלנו תמות בסוף, ועוד דור של כוכבים יספיק להיוולד כשפתאום
תיפתח דלת הכיתה ואלוהים יבוא לראות מה קרה בצלוחית בינתיים.
מי שיחיה בצלוחית בשלב הזה, לא יתפלא מכך שצבע החלל לבן בוהק,
וצעקות הילדים המשחקים בחצר ינותחו ע"י מדענים כמשבי רוח
קוסמית או אי-סדירויות בחומר האפל (למדענים אין מושג איפה
נמצאים 90% מהחומר שחישוביהם מראים שקיים). אם אנחנו מקבלים את
ההנחה הזו, או שאנו מרחיקים לכת הרבה פחות, והחיים פה החלו רק
כדי לספק שעשוע לגזע חייזרים מאריכי שנים שמדי פעם באים לכאן
כדי לעשות ספארי או מסעות ציד, הרי שיש לחיים תכלית. אמנם
מדובר בתכלית די עלובה אבל גם זה משהו. האם דעתך היתה נחה מכך?
אם זו התשובה שהיית מקבל, שנוצרת כתוצאה מניסוי או כדי לשעשעש
חייזרים, האם היית מקבל זאת כמהות הקיום? אם כן, אתה מוזמן
לחפש את קן הנמלים הקרוב למקום מגוריך ולספק לעצמך מבחר של
תשובות באשר למהות הקיום ואלוהים ועניניים שברומו של עולם. אם
לא, אזי אתה קרוב לתשובה יותר מאשר אי פעם.

אין זה משנה כלל אם יש אלוהים או לא, האם אנחנו נבראנו ע"י מי
שנוצר בטעות, או שנוצרנו בטעות בעצמנו, או נבראנו ע"י מי שתמיד
היה ותמיד יהיה. בכל אחד מאילני היוחסין הללו, יש גזע אבל אין
שורש, יש יוצר אבל אין סיבה ראשונית ליצירה. האם לכל מי שבורא
יצור אחר יש הזכות להכתיב לו מהות קיום? האם אתה רובוט נטול
ברירה? האם למי שבורא אותך יש שליטה מוחלטת בחייך הנובעת
מסמכות הבריאה שלו, בה אתה מכיר באופן מלא? אם כן, שאל את עצמך
מה היה קורה אם אימך, בוראתך, היתה מבקשת ממך להתאבד? האם היית
נוהג כמו אברהם אבינו ומוכן לעקוד את בנך רק לשם ריצוי מניעים
נסתרים של בורא מטורף? אם כן, אתה כנראה אחד מאלו שביקשתי מהם
לא להמשיך לקרוא אבל הסתקרנו וניסו בכל זאת. אם לא, הרי שקיבלת
תשובה - אין לקיומך שום תכלית, אין מהות, המשבצת הזו פתוחה
לחלוטין. חייך יהיו מה שתעשה מהם, ואתה, אוסף של רקמות
אורגניות וחומרים כימיים, רק יכול להודות/לקלל את/לאימך על כך
שאתה נושם.