לא ככה חשבתי לגמור. הגשם מרטיב את הגופה שלי לגמרי, קומץ
אנשים עומדים עם מטריות מסביב לחור השחור הפעור באדמה, אליו
מכניסים אותי. אין אף אחד מהצד שלו - גם גיסו שהיה קרוב אליי
מאוד, חבר נפש שלי ממש, לא הגיע. מהצד שלי הגיעו רק מי שהרגישו
מוכרחים - הלוויה אשכנזית גלותית טיפוסית. אמא שלי ניסתה
להסתיר את הפינקס הקטן בו רשמה מי הגיע ומי לא. כל מיני דודות
שלא היכרתי הזילו דמעות, חלקן אמיתיות. הקברנים, שני פועלי
גוויות, עטורי סינר מבחיל, הרימו את שק העצמות שפעם היה שק
חבטות, והחליקו אותו לאדמה. כל כך פחדתי שהראש המרוסק שלי ידמם
ויכתים את התכריכים, עד שזה הדבר היחידי בו הייתי מרוכזת.
כשהקבר כוסה, וכולם התרחקו ממנו כמו ממחלה ממארת, התבוננתי בו,
השריד הפיזי היחיד לקיומי עלי אדמות. כל כך עלוב, תלולית אפר,
משהו שגם נמלים יודעות לבנות יפה יותר וטוב יותר. הודיתי
לאלוהים שלא היו לנו ילדים. העקרות שלי הפכה מקללת חיי לברכת
מותי. נחמתי היחידה.
גדלתי בקטמונים בירושלים. משפחה קשת יום, מה שנקרא. לאבא היתה
סנדלריה, או יותר נכון מעין כוך, רווח בין שתי חנויות שקבלן
קטן הפך למכרה של גרושים. אבא היה מתקן את הנעליים הבלויות של
תושבי השכונה, ואמא היתה מוסרת אותן, מקבלת חדשות, נוסעת להביא
עור מתל אביב, ואוספת את הכסף. אני זוכרת במיוחד יום גשום אחד,
שמיים אפורים וקור של ירושלים, פעמון של כנסיה מהדהד מרחוק,
סלים עמוסים עם זקנה ביניהם, שחוזרת מהשוק, ושלוליות. הייתי
עטופה במעיל של אבא, מעיל כחול וגדול, עם ריח מוזר של
הסנדלריה. איך אהבתי את המעיל הזה.. זה היה חופש חנוכה, שניים
מאחיי היו בצבא, השלישי היה תמונה שתלויה בכניסה, מעל המראה.
שיחקתי בשלולית עם עלה והישטתי עליו נמלים מגדה אחת לשניה. כל
כך נהניתי מהמשחק, מהחופש, מלהרים את העיניים ולראות את אבא עם
משקפיו העבים מרוכז כל כולו בסנדל, ואמא מאחוריו, מביטה בו
בחיוך, אוהבת, מעריצה אותו כמו שהוא, לא משכיל, אדם פשוט,
סגור, שקט, רועד מקור. כל כך אהבתי את המעיל הזה.
כמו כל ילדה קטנה, גם אני חלמתי על חתונה מפוארת, תיכננתי את
הכל לפרטי פרטים, דמיינתי את השימלה, את החתן האהוב והעשיר שלי
שבנה את עצמו מרשת של סנדלריות. החתונה שלי נראתה רחוק מאוד
מחלום הילדות שלי. לא הייתי יפה, לא היה לי גוף של שחקנית
מהוליווד ששמו עליה סחבות ואמרו לה להיות מסכנה, לא קרו לי
נסים ולא התאהבתי ממבט ראשון. הייתי כבר צריכה להתחתן,
ובקטמונים של אחרי מלחמת ששת הימים, הלחץ הזה להתחתן, לצאת
מהבית, למצוא מפרנס שאולי יוציא אותי מפה, היה גדול מספיק כדי
לקבל פשרות. אז כשאיציק הופיע בחיי, עם מקצוע ביד (נהג משאית),
לא משכתי אותו יותר מדי. מי אמר שמרגע שמתחתנים החיים שלי
צריכים להיות שזורים ומאוחדים עם אלו של בעלי. מי אמר שהוא
חייב להיות נפש תאומה שלי. גרתי איתו, הוא זיין אותי, הוא יהיה
אב לילדיי (ככה לפחות חשבתי מתחת לחופה), נו מילא, העיקר
שהגשמתי את ייעודי בחיים ומצאתי בעל. ככה חשבו כל מי שהיו
מסביבי, והאמת היא שכך חשבתי גם אני.
איציק היה בחור פשוט, בינוני, בלי שאיפות, בלי רצונות. מעולם
לא דיבר או חלם לרכוש משאית ולהיות אדון לעצמו. לא חלם על טיול
ולא עשה עם עצמו משהו בצבא. לא היה לו ניצוץ, ואני חושבת שזה
לא שהוא נולד עם ניצוץ ותיקוות גדולות ואיבד אותו, אלא הרבה
יותר חמור - מעולם לא היה לו. כזה היה. לא, לא אהבתי אותו.
הגורל זימן אותנו לחיים משותפים, והיתה בינינו הבנה שבשתיקה
בקשר לזה. ירח הדבש היה יציאה לאיזה סרט הודי בתל אביב. אחרי
חצי שנה בבית, הבנתי שאלוהים כנראה לא מאמין בילד שלא בא
מאהבה, ולכן לא יהיה ילד. גם איציק הבין זאת בשלב מסויים,
וכרגיל, פשוט לא דיברנו על זה. הוא המשיך לצאת מוקדם בבוקר
לעבודה, ואני קמה כל בוקר לצלילי משאיתו המטרטרת, ומכינה כוס
תה. את החודשים הראשונים העברתי בבית, מנקה, מבשלת, מעבירה את
הזמן. היתה תחושה של ריקנות טוטלית בנישואים האלה. כלום לא
קרה. שום שאיפה, שפה משותפת, סתם. מאז שאנו יחד לא רבנו אפילו
פעם אחת. עד כדי כך היה נורא המצב.
השינוי הגיע ממני. אחרי 6 חודשים של דגירה על ביצים מהמכולת
שלעולם לא יבקעו, החלטתי שאני לא מחכה עד שייהפכו לביצים קשות.
החלטתי לעשות משהו בחיי. הריקנות של חיי, הריקנות של רחמי,
הולידו רצון אדיר למלא את החלל. ליצור. להיות. לחיות. החלטתי
להיות משכילה. ללמוד. לצאת ממעגל הבורות. אחרי שנה של לימוד
עצמי, היתה לי תעודת בגרות ביד. את איציק כל מה שעניין היה
להגיע הביתה ולהריח משהו טוב לאכול. מדי פעם היה הולך למשחקי
כדורגל. אלו היו חייו. המשקפיים שלי, הדפים הפזורים בדירה
הקטנה, המשימות שלי לא עניינו אותו. כשסיפרתי לו שאני רוצה
תעודת בגרות, הוא נשמע כמי שבישרו לו שפיל באפריקה דרך בטעות
על קן טרמיטים שעכשיו יצטרכו לעמול כמה חודשים טובים על שיקום
הקן. עם תעודת הבגרות שלי, שאני גאה לומר שהיתה די נדירה באותה
תקופה, במיוחד לאנשים מרקע סוציואקונומי נמוך, הצלחתי להתקבל
לבית מלון כפקידה. איציק היה כל כך רחוק ממני, ולא מעורב בחיי,
עד שכאשר בישרתי לו על כך שאני יוצאת לעבוד, הוא נותר פעור פה
למשך דקות ארוכות. את החיוך הגדול שנמרח על פניי כשקיבלתי
תשובה חיובית, גם שפכטל לא היה מצליח לגרד, אבל יכולתי לנסות
להסביר לו את היתרונות, התגאיתי במשכורת שאתחיל להביא הביתה,
בכך שאוכל להתקדם לתפקיד ניהולי ביום מן הימים.
"למה אני צריך את זה עכשיו?" הוא התפרץ בפתאומיות שהבהילה
אותי. זו היתה הפעם הראשונה שצעק עליי, הפעם הראשונה שראיתי
אותו צועק, מרגיש, זועם.
"לא כל העולם סובב סביבך. גם לי יש חיים, אני גם רוצה לעשות
משהו, נמאס לי לשבת בבית ולחכות לך." הדמעות החלו להציף את
עיניי.
"אנחנו נשואים. אני עובד כמו חמור מבוקר עד לילה, קורע את עצמי
כדי לפרנס אותך ואת הילדים שיהיו בעזרת השם, וכשאני חוזר הביתה
אני רוצה אוכל חם ואשה אוהבת שתחכה לי." הוא סינן והחווה עם
ידיו. שפת הגוף שלו היתה כזו של אבן הרועדת מחמת מאמץ שרירי
היד המצמידים אותה לרוגטקה, שניות לפני השיגור.
"אני כנראה מחדשת לך אבל אנחנו כבר במאה העשרים, ונשים יוצאות
מהבית לעבוד, והמשכורת שלי תסדר לנו דירה נורמלית ומרוהטת, ומי
יודע אולי גם ניסע לנופש בחוץ לארץ. תחשוב בהגיון - זה הדבר
הכי חכם לעשות." ניסיתי לפנות למוחו, בעוד אני יודעת שתהליכי
החשיבה שלו נמצאים כרגע אי שם במפשעה, שתי כדוריות האגו שלו
שתלויות שם מפמפמות רעל של אגו גברי בכל גופו. הרגשתי את הזעם
שלו גואה, ניסיתי להבין מה מתחולל בראשו ולא הספקתי להגיד שאני
לא מבקשת ממנו רשות אלא מודיעה לו , וסטירה נחתה על לחיי
הימנית. עמדנו שם, המומים, מנסים להבין מה אירע. איך היד שאחזה
ברוגטקה העזה לשחרר את אבן החימה הזו בי, או שאולי רק אני
עמדתי שם כך. איציק עזב את הדירה והשאיר אותי עומדת עם דמעות
בעיניים. הנישואים האלו כבר לא יהיו יותר מצב משפחתי של שני
אנשים זרים באותה דירה, שמה שמחזיק אותם זה היציבות, הרצון
להיות "נורמלים" והלחץ המשפחתי. הנישואים האלו הפכו לנטל,
למחסום. ידעתי שאם רק אזכיר גירושין, הסטירה הזו תהיה כלום.
החלטתי לצאת לעבוד, להרוויח כסף, ולראות איך יגיב.
איציק חזר באחת בלילה שתוי. הוא מצא אותי יושבת במטבח החשוך עם
כוס תה מלאה, קרום מוזר מפריד בינה לבין העולם החיצון, אולי
מנגנון רגשי שמונע ממנה מלהיעלב כשלא שותים ממנה אפילו פעם אחת
מאז הוכנה.
"אני הולכת לעבודה עוד יומיים." אמרתי ביובש.
הוא תפס בשערי, ככה מאחורה עם כל היד, וסינן "נראה אותך,
כלבה."
יומיים לאחר מכן הלכתי לעבודה החדשה. התחושה הקשה מהבית נותרה
מאחור, ואת מקומה תפסה גאווה ומוטיבציה אדירה להצליח. הותרתי
רושם טוב, אני בטוחה ביום הראשון שלי שם, ולא רק זה - ממש
נהניתי מהחשיבות היחסית, מהעובדה שפונים אליי בשאלות, לא שאלות
שנורו לעברי כדי לבדוק עד כמה אני יודעת, אלא שאלות מנומסות של
מישהו שצריך עזרה במשהו. אני יודעת שזה טיפשי כי כל אחד שעובד
במודיעין בתחנת אוטובוס, או כפקידה כמוני, עונה על מאות שאלות
כאלו ביום, אבל לכל אותן מיליוני שאלות בקשה מנומסות למידע יש
טון כזה, קצת מחמיא, שונה מכל אותן מיליוני שאלות שנשאלות
במבחנים בע"פ כל יום. ברחבי העולם. התרוממות הרוח שלי פסקה עם
העמידה מול הדלת. לפתע קלטתי שאיציק כבר בבית לפניי, רעב,
עייף, אלים. לא תיכננתי את היום הראשון שלי כך. זה ייראה כל כך
רע, כל כך כמו שהוא תיאר את זה ולא אני, ממש כמו פרובוקציה
מצידי. פתחתי את הדלת, מצאתי אותו פוסע הלוך ושוב בדירה, ואם
היה לו זנב, הוא היה כרגע בין הרגליים, אות להשפלתו המוחלטת.
ואם היה לו שיער על כל הגוף, הוא היה סומר עכשיו, ואם היו לו
ציפורניים נשלפות, הוא היה שורט אותי עכשיו. אבל הוא לא היה
חתול מטורף, אלא סתם פרימט נטול זנב וציפורניים, עם הרבה כבוד
פגוע ונטייה לאלימות. אז הוא לא שלף ציפורניים אלא סכין, ולא
שרט אלא דקר, ואחרי שהטיל את הטרף שלו על הקיר, התייצב מעליו,
הכניס כמה בעיטות, והלך.
לבית החולים הגעתי בכוחות עצמי בקו 18, תפרו אותי ויומיים
למחרת כבר הייתי בבית. איציק חי בינתיים על חביתות ואוכל שהביא
מאימו. לא שלא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה ולאכול לבד, אבל אם
בשעות הראשונות חשבתי שיבוא ויתנצל, יסעד אותי קצת, יפגין קצת
חמלה וצער, התבדיתי. בגלל הרושם שהותרתי ביום הראשון שלי
בעבודה, ההיעדרות שלי עברה בקלות יחסית ובלי יותר מדי חקירה.
חזרתי לאיתני והמשכתי לעבוד. השיגרה הזו נמשכה 6 שנים. כנראה
שהיה לי את זה במלונאות, ובמשך הזמן הגעתי למשרת מנהלת שיווק
של רשת המלונות כולה. ולמרות זה, כל יום, העמידה מול הדלת,
היתה הרגע הנורא ביותר ביום, רגע המעבר מעמדת הכוח, מהעולם בו
הוערכתי בשל כישוריי, לעמדת נחיתות, לעולם בו שולטת הפיזיות
והערכה הינה על בסיס הכנת אוכל בזמן. כמעט כל יום הוא היכה
אותי. עם הזמן, איציק הבין שאם יכה אותי בפנים או ברמה שתכניס
אותי לבית חולים, הכסף עליו נהג להמר ולהפסיד ייגמר, הטלוויזיה
הצבעונית תחזור לחנות, וכנראה שבתוך תוכו ידע שאילו הגבולות
איתם אני מוכנה לחיות.
ואני, האם באמת הייתי מוכנה לחיות עם זה בלי לומר מילה? השכנות
ידעו ושמעו את הצעקות אבל בחרו להתחפש לדלעת, למשפחה כמובן שלא
סיפרתי מפחד הבושה. ידעתי שהתגובה תהיה "ששש... את יודעת שלא
מדברים על זה. תדברי איתו. יהיה בסדר." כששאלתי את עצמי למה
אני ממשיכה עם זה, למה איכפת לי כל כך מה יגידו, לא היתה לי
תשובה. זה נגד כל הגיון, זה כאב, זה לא הלך לשום מקום, אבל
תיקוות השווא שיום אחד זה יסתדר, הוא יבין, ונחזור לחיים
הריקניים והאפורים שלנו בלי אלימות החזיקה אותי. הזיכרון הקצר
של בני האדם לגבי הרע של פעם והאדרת המעט שהיה טוב, התקווה
שהיא תכונה אנושית ומטומטמת שהחזיקה את האדם הקדמון בעידנים של
קרח ויהודים בעידנים של אש, גרמו לי להמשיך ולקום כל בוקר
לחיים האלו.
אחרי 6 שנים, או יותר נכון, אתמול, בדרך מהעבודה אל הדלת של
הדירה, הגורל הפגיש לרגע חטוף ביני לבינו, מבטינו הצטלבו,
הרגשתי צמרמורת כמוהה לא הרגשתי מימיי. אני ישבתי עם הפנים
לכיוון הנסיעה ליד המעבר, הוא התיישב מולי, מבטו חודר ומשדר
ביטחון עצמי. לא ידעתי אם כדאי לומר משהו, ואם כן מה, התחושה
הזו לא הרפתה ממני והעכירה את צלילות דעתי. עצרנו בתחנה, עלו
עוד אנשים לאוטובוס והחל להיות צפוף. הזמן דחק וידעתי זאת.

יושב מולי מחבל מתאבד. החוטים יצאו משרוול מעילו אל מתג ששיחק
רולטה רוסית בין אצבעותיו. הוא ידע שהבנתי מי הוא, הבעתה על
פניי היתה שקופה, הרוגע על פניו היה שטני, ואט אט לבש הבעת זעם
שהזכירה לי מאוד את איציק. מה הייתי אמורה לעשות. הם מדברים על
הגברת העירנות - מה עזרה לי העירנות. כולם מסביבי לא יודעים
כלום, נהנים משניות אחרונות של בורות, מרגעים אחרונים של
בריאות, מעבירים את שניות "החיים שלפני" האחרונות שלהם בבהייה
בחלון, בצעקות "הלו? הלו?" רמות לתוך סלולרי שהכזיב, בהנאה
פשוטה של ילד מסוכריה על מקל מוחזקת בידו השלמה והדביקה, אברך
יושב עם ספר לימוד על ברכיו וממלמל, חיילת מסדרת את שיערה
ונהנית מכל כך הרבה מראות שנדמה שפוזרו באוטובוס רק בשבילה
ואישה מוכה שמרוויחה הרבה כסף אבל עדיין נוסעת באוטובוס לדירת
שני חדרים בקטמונים רוויית אלימות וריק בגלל שבעלה המכה מוציא
את הכסף על הימורים, שתייה ולאחרונה גם קצת סמים וזונות.
יללות האמבולנסים ברחבי ירושלים התדפקו על עור תוף מת באוזניים
החרוכות שלי. הייתי שמאלנית ותומכת בשלום עם הפלשתינים למרות
הפיגועים. הייתי גם אשה מוכה. זה בא ביחד.