מתנשף, הוא הגיע אל הדלת בקומה השלישית. הוא כמעט ונקש עליה אך
זיכרון הפעם הקודמת שניכנס כך, מתנשף, מזיע, צולע הרבה יותר
מהרגיל, מנע זאת ממנו. הוא הזדקף, סירק את שערו המידלדל, הרים
את מכנסיו כדי שיתמכו בכרסו וסידר את הפרוטזה שכמעט ונפלה לאחר
3 קומות (כמו באותה פעם בה חבריו מיהרו לנסוע, והוא שהיה חייב
להגיע לאימו החולה, רץ אחרי הרכב הנוסע, איבד את הפרוטזה,
וקיפץ לרכב לקול צחוקם של החברים). הוא פרס חיוך על פניו, חלקו
מונע ע"י מחשבה כי זו הדרך למנוע את מבטי הזילזול/רחמים/גועל
וחלקו ע"י המחשבה כי אולי דווקא הפעם ימצא מישהי שתסכים לחפור
קצת מתחת למשמניו וחיצוניותו ולגלות את לב הזהב שידע שיש לו.
מישהו פתח את הדלת ומיהר להיבלע בין האנשים בלי להגיד מילה.
אחרים שהכירו אותו הסתפקו ב-"מה נשמע?", "איך אמא?" - צביעות
אנושית רגילה. המבטים להם היה רגיל לא אכזבו וחדרו את בשרו
ומשמניו, ישר לנשמתו. 25 שנים של מבטים כאלה נותנות את
אותותיהן - אם בגיל 16, לאחר הקטיעה, הופעות פומביות כאלה היו
נגמרות בד"כ בפרץ של בכי בפני כולם ואחר כך עוד ליל זוועה בתוך
הכרית כשאמא בוכה חרישית ליד מיטתו, היום, את הבכי החליף החיוך
הנצחי שלו שקנה לו שם של אדיוט (שהרי אדיוט הוא מי שמעז לחייך
אל מול גורל שכזה, אדיוט להאמין בחיים ולקוות לטוב) ואת הכרית
ואמא המקוננת על בנה המסכן החליפו רחמיו של הבן על אימו המסכנה
שאיבדה בן ובעל, חלתה ולא הצליחה לאהוב את בנה הנותר - הנכה.
מה שנותר מרגלו הימנית כאב כל כך עד שהוא נאלץ לשבת בצד, מנסה
לשמוח בשמחתם של חבריו, אלה שלא זכרו את שמו כשנכנס אבל עכשיו
לאחר שהזכיר להם, הם כבר מכירים יותר טוב. הוא דמיין את מיכה,
גבוה וחתיך במיטה עם הבחורה איתה דיבר עכשיו בנון-שלנטיות עליה
הוא יכל רק לחלום.
הוא היה כל כך עסוק בריקוד הישיבה שלו עד שלא שם לב לבחורה
שהתיישבה לידו.
היא הציגה עצמה.
הוא אמר לה את שמו בעיניים קורנות. את המשך הערב בילו ביחד.
היא לא היתה כמו אותה בחורה מסכנה ששידכו לו חבריו לפני
חודשיים. הובטח לה בחור חתיך ומשראתה את השידוך שלה להערב לא
עמד לה כוחה ומבטי הסלידה שלה הפכו כה ברורים עד שהסתלקה תוך
מילמול משהו על בייביסיטר. החברים צחקו, היא ברחה בבעתה והוא
ישב שם פגוע עם חיוך על פניו. מיכאלה לא היתה כזו. היא אומנם
היתה די שמנה ולא יפה אבל אם היא היתה מוכנה להכיר אותו, את מי
שבפנים, את המוח שמאחורי המכונה המגושמת הזו, הוא היה הרבה
יותר ממוכן להכיר אותה - את מי שהיא באמת. הם עזבו את הדירה
מהר מאוד. התנחלו בבית קפה עד השעות הקטנות של הלילה, לומדים
להכיר זה את זו. הוא הביט בפניה וכבר לא מצא אותה מכוערת. היה
בה יופי מסויים, משהו מסקרן. לפתע הכל כבה.      

החלטתי לנתק את מנגנון הראיה שלו ומיד לאחר מכן את מערכת
העצבים. למרות שכישלון הניסוי היה ברור, החלטתי לתחקר את
היישות עצמה באשר לתחושותיה כלפי הניסוי. להלן תיעוד החקירה.

"שלום. שמי אלוהים ואני חוקר בדרגת נובר זוטר במעבדות חברת
"יי.קום". כל מה שחווית עד עכשיו היה ניסוי שנועד לבדוק קשרים
ביומולקולריים בדחיסות גבוהה. לפני שאני מנתק אותך הייתי רוצה
לשמוע איך אתה מעריך את בהירות המחשבה שלך כאשר חשת בחום, קור
או משיכה מינית."
בשלב זה מערכת ההפעלה הנוירונית של הנכשל קורסת והוא חווה
עילפון - עדות ברורה לתיכנות לקוי של מחלקת תיכנות.
המערכת עולה מחדש במצב של הלם. איתחלתי במצב בטוח ללא תוכנות
עזר לניהול זיכרון וללא חיבור לרשת מוחות הבדיקה.
"למה אני לא רואה כלום? מה קורה לי?"
"נוצרת לפני חודשיים במעבדות חברת "יי.קום". בניתי אותך כדי
לבדוק את מבנה הקשרים הביומולקולריים החדש של החברה. זה לא
התחום שלי והופל עליי מלמעלה רק כדי להרגיע את המשקיעים
שהעניין נבדק לפני שנמצא לא מתאים."
"מה אתה רוצה ממני? מה קורה לי? האם אני מת? מיכאלה, את שם?"
אני רק רוצה לדעת אם השיטה החדשה שפיתחתי למדידת בהירות מחשבה
וריכוז עובדת במצבי עומס שונים. כשחווית קור או חום, אני למעשה
שיניתי את ריכוז המלחים בתמיסה בה אתה נמצא. המשיכה המינית שלך
למשל...."
"מוטי, אתה רוצה קפה?"
"שניים סוכר בבקשה..."
"כן איפה היינו....אה כן... כשחשת משיכה מינית אני למעשה...
תסלח לי שניה."
בשלב זה התפקעתי מצחוק וקצת לא נעים לנוכח הבדיחה הקטנה על
חשבונו.
"מה משיכה מינית? מי זה? אתה אלוהים? איפה אתה? אם הייתי שומר
מצוות זה לא היה קורה?"
"כשחווית משיכה מינית זה אומר שיצאתי להפסקת קפה או משהו
והפעלתי שומר מסך...כל החבר'ה כאן התפוצצו מצחוק."
"אתה אומר שכל החיים שלי הם ניסוי? עברתי? אתה אלוהים? אלוהים,
מה קורה לי?"
"אז אני מבין שעברנו לפנייה בשם פרטי, אה? כן, תירגע, החוויות
שלך זה סתם משהו שהורדתי מהרשת כדי  להעסיק אותך בינתיים. זה
לא קשור לניסוי. עכשיו אולי תגיד לי איך הרגשת מבחינת בהירות
מחשבה כשהיה לך חם."
"מה לגבי אמא שלי? היא חולה וזקנה, היא צריכה אותי!!! בלעדיי
לא יהיה כסף לטיפולים. אני מת? אני עומד לפגוש את אבא? כל
האנשים שהכרתי מתו? מה לגבי מיכאלה, הבחורה הזאת שדיברתי איתה
לפני שמתתי, היא גם מתה? אני לא יכול למות עכשיו!! אני לא רוצה
למות!! עוד לא הספקתי כלום.
אני יודע שאיכזבתי אותך עד עכשיו אבל רק תן לי עוד הזדמנות.
אני אוהב אותה. אלוהים, אתה יודע שסבלתי הרבה בחיים שלי, תן לי
הזדמנות לקצת אושר. אני אחזור בתשובה. אני אקבל את ההשפלות של
אמא באהבה, רק תן לי לחיות."
"ואהוו איזה חרא של קובץ. נכה, בתול, אמא חולה, אבדת אח ואבא
במלחמה ועוני מחפיר. ממש חיים בזבל. כנראה יצר אותו איזה ילד
מתוסבך או משהו."
"הנה הקפה."
"תודה. מוטי, תזכיר לי לבדוק את קבצי החוויות לפני שאני מטעין
אותם בפעם הבאה טוב. תראה מה זה - נכה מסכן ועוד לא הספיק
לזיין."
"יורם, אם היית שומע לכללי וועדת האתיקה לא היית צריך שיזכירו
לך והמוח המסכן הזה לא היה צריך לסבול כל כך."
"כל החיים המחורבנים האלה שלי, ההשפלות, הכאב, לקום בבוקר רק
בשביל שאמא השבורה תוכל לקטר בפני מישהו ולהאשים אותו בכל חייה
המחורבנים עוד יותר, קטיעת הרגל, הבדידות הנוראה, להיכנס לחדר
ולראות את כולם בוהים בך ברחמים ובעתה כאחד, כל זה היה סתם.
הייתי יכול לחיות באושר עד עכשיו וזה לא היה מפריע לך לבצע את
הניסוי שלך...."
"אופס, אני חושב שהוא שמע אותנו."
"תגי לי, מה אתה צוחק? יורם, אתה מניאק!"
"מוטי, תפסיק עם השטויות האלה שלך - תבחר צד. יש ארגונים
לשמירת זכויות המחשבים האורגניים שלא מגזימים כמוך. אתה עובד
בחברה שזה מה שהיא עושה, ואני במקומך הייתי מפסיק עם הצביעות
ושפיטת האנשים. מניאק."
בעוד ריכוז המלח התאים עצמו לסערת "הרגשות" שפקדה את המערכת,
השווה יורם את נתוני המערכת לאלו שהפיקה התוכנית שכתב, סינן
קללה שהעידה מן הסתם על כישלון הניסוי, והוריד את המתג הראשי.