הבעיה העיקרית שלי, לדעתי, נובעת מכך שיש לי יותר מדי ביטויים,
ומעט מדי רעיונות כיצד לשלבם בסיפוריי. כך נוצר מצב שיש לי
משפטים שנונים והגיגיים כמעה שלא מוצאים לעצמם בית. משפטים כמו
"אם תאמין במרגרינה המרגרינה תאמין בך." או "רצח הוא בסך הכל
דבר חיובי, כל עוד אף אחד לא נפגע.".
ארז רונן, בחור אחד שכותב סיפורים משעשעים למדיי, צוטט פעם
כשהוא אומר שיש לו מעין "קול פנימי" בראש, שלא נותן לו מנוחה,
שהוא הוא הגורם לו לכתוב סיפורים. אני זוכר, שבאותו היום
שקראתי את מה שאמר, ניסיתי להבין למה הוא מתכוון. אין לי
"קול". יש לי בלגן. הבלגן שלי, הוא זה שמקריץ לי משפטים
שנונים. הוא זה שגורם לי לנסות ולכתוב. כשאני כותב, הבלגן בראש
שלי מסתדר למספר רגעים. לפתע, יש שקט וכל המוח של מתמקד במטרה
אחת: לסיים את מה שאני כותב.
אבל מסתבר, שזאת לא הגישה הנכונה. לפי ערן ב.י., טיפוס חביב אך
די ביקורתי שדיבר איתי פעם באינטרנט, סופר צריך לתכנן את כל מה
שהוא כותב מראש, אחרת מה שיוצא זה רעיון לא ברור המתובל בהרבה,
אבל הרבה, צ'ילי.
מאז שהוא אמר את זה, חיי התהפכו לחלוטין. בעבר, היו ימים
שהייתי יושב מול הקיר הלבן בחדרי, שעליו תלוי פוסטר של חמישה
חתולים חמודים שיושבים על פסנתר, וכותב שלושה סיפורים קצרצרים
ביום. חלק טובים, חלק גרועים, אבל הרוב חביבים ביותר. אבל לא.
מאז ש"שמעתי" אותו אומר את זה, כתבתי משהו כמו שלושה סיפורים
קצרצרים. ומתי ששמעתי אותו אומר את זה היה מזמן. ממש מזמן
אפילו.
הפסקתי לכתוב שטויות. לא ולא. איני מאפשר לעצמי להוציא עוד
פיסת חרא, כמו הסיפור הזה שכתבתי, "גזיאל השולט", שבכלל מבוסס
על איזה אחד שכל הזמן כותב "עידו לגזיאל + רינת מורג" על
השולחן שלי בכיתה. אני שולט בעצמי. לפני שאני יושב לכתוב, אני
שואל: "יואב, אתה באמת רוצה לכתוב את זה?" ואם התשובה היא לא,
אז אני מניח את העיפרון והולך לחסל כמה בחורות כוסיות ב"אנריל
טורנימנט", משחק שיש לי בכלל בגרסה לא חוקית, דבר הנוגד
לחלוטין את העקרונות שלי לפיהן צריבה היא החטא מספר אחד שאדם
יכול לעשות, כשאחריו באים רצח והתנהגות בלתי-סימפטית.
אז, אתם מבינים, כך נוצר מצב, שיש לי המון בלגן אבל אין לי מה
לעשות איתו. אני מנסה לנתב אותו למטרות פרודוקטיביות, כמו
כתיבת מאמרים באנגלית או בהייה בבנות חושניות, אך ללא הועיל.
הבלגן תקוע לי בראש כמו מחט ששכחה את שמה.
כל זה היה נסבל, לולא הצורך העז שלי לתקוע את אחד המשפטים
האלק-שנונים שלי בכל שיחה עם בן-אנוש. אני אשכרה מצאתי את עצמי
מדמה באוזניי חבריי לשכבה איזה תצלום אחד שעשינו ל"דשא שירקו
עליו מוחטות רטובות במיוחד עם הרבה שנוזלי בתוכן, שעובר כלב
ומשתין עליו.".
לפעמים אני שואל את עצמי אם החיים שלי לא היו יותר קלים לו לא
הייתי כותב בכלל. לו לא היה בי את הצורך המעצבן הזה לכתוב קטעי
פרוזה מרגשים על אכילת בני אדם, או על הוצאת הכלבים שלי למגרש
גדוש בחתיכות חרא שתרם הספיקו להתייבש. לאחר מספר שניות של
חשיבה ביקורתית ומגובשת, בדיוק כמו שלמדתי בקורס הזה
באוניברסיטה הפתוחה, אני מגיע למסקנה שבלי הבלגן הזה, כבר
הייתי מקים חברת סטארט-אפ, מנתב את הדרך לשלום עולמי, מוצא את
השאלה שהתשובה שלה היא 42, ואולי, אבל רק אולי, מוצא חברה.
אז, לסיכום המונולוג המרגש הזה, שבטח תשכחו חצי דקה אחרי
שתקראו אותו, אני רוצה לציין, שיש למצב הנוכחי שלי שלושה
אשמים. שלושה שאנשים קרי לב ומחשבה שבגללם אני איפה שאני.
שלושה אנשים שאם קרחון בעל זימי עכביש מוכה שפעת כרונית
וויראלית נדירה היה נופל עליהם, הייתי בוודאי מציין שכל העניין
נורא מצער, אך גם די צפוי, כי הם הסתובבו באנטרקטיקה.
הראשון מביניהם, הוא ארז רונן, שלולא הייתי פוגש אותו באותו
פורום קומיקס נידח, שסביר להניח שיישאר מקוון לנצח ולו בגלל
חוסר השינוי הבוטה בחיי, ולולא היה מראה לי את הסיפורים
הבאמת-מדהימים שלו ושואל אותי מה דעתי עליהם, בלי כל זה, בטח
לא הייתי חושב בכלל לכיוון של כתיבה פרוזאית. לולא ההערצה
המעצבנת הזאת, לא הייתי לוקח את העיפרון וכותב את "חרא",
הקצרצר הראשון שלי. אבל בעצם, היה לזה עוד גורם, וכאן אני
מכניס את הנאשמת השנייה, אותה בת, שאמרה משהו שנון ואני עם
האופי המטופש שלי החלטתי שזאת עילה מוצדקת לפתח אובססיה
אווילית למדיי, שסופה בכתיבה מתוסכלת של עשרות סיפורים אולי על
מנת להרשים אותה, למרות שהיא כשלעצמה לא ממש קראה אותם, ואולי
על מנת להרשים מישהו אחר. את עצמי, לדוגמא. להוכיח לעצמי שאני
לא סתם חתיכת חרא מרוחה על גבי מרצפת פורצלן ירוקה שלא נוקתה
כבר חמש עשורים, אלא שאני ייחודי.
אבל, הנאשם השלישי, שבלעדיו אולי חיי היו הרבה, אבל הרבה יותר
טובים, הוא ערן ב.י., שכן, לולא אמר את מה שאמר לא הייתי מרגיש
רגשות אשם בכל פעם שאני מנסה לכתוב משהו, ואולי הייתי מוצא
איפה לתקוע את כל הביטויים המעצבנים הללו, שתקועים לי כמו עצם
בלשון.

יואב תירוש.
31.1.2001