היא כותבת בורוד על הדף השחור, מקווה שזה מה שיעזור להעלים את
הכאב, את הריקנות את התחושה שאין לה יותר דבר בעולם. זה לא
שקרה משהו אחד אבל עכשיו היה השיא. היא יודעת שזה בהחלט גם
אשמתה אבל לא רק.היא זכרה את הריב טוב בתוך ראשה, אך מעולם לא
סיפרה מה באמת קרה שם, בחדר ההוא. עכשיו, היא הרגישה שהיא
חייבת לשפוך הכל לספר למישהו שיקשיב, לפחות לכתוב. אם היא
תתאבד יום אחד לפחות שאנשים ידעו כל מה שעבר עליה, שידעו שזה
לא היה קל, שהיא לא רצתה להכאיב, שידעו שהיא לא הפסיקה לאהוב
אותם, אף אחד. היא ידעה שהיא לא תתאבד, ידעה שלא יהיה לה
האומץ, ידעה שהיא לא הטיפוס שאמור להתאבד. היא מהאנשים
שמחייכים המון ולכולם שימצאו בד"כ את הטוב בכל רע ושיודעים
שיהיה טוב. גם עכשיו, כשהיא יושבת כאן, היא יודעת שיהיה טוב.
היא חוזרת לדף השחור שהחזיקה בידה ומרימה שוב את העט בורוד
פסטלי. הכירות בצבע תכלת של חדרה והעננים הגדולים שציירה לא
מכבר גורמים לך להרגיש כמו בקופסא של צמר גפן מתוק או לפחות
כאילו אתה טס קילומטרים מעל לקרקע. והתמונות, היו שם תמונות
שלה ושל החברים וכולם כל-כך מאושרים כולם מחייכים. גם היא
מחייכת, לרוב היא באמת ילדה שמחה. כשהיא לא שמחה היא נכנסת
לדיכאונות, זה מה שקרה היום, אין לה באמצע, הכל חייב להיות
קיצוני, לגמרי, שחור או לבן, אין אפור, ככה לפעמים גם נראה
העולם שלה. או שהכל מצוין; השמיים כחולים, הציפורים מצייצות,
העולם יפה ואין אנשים רעים, או שהכל נוראי ולא בסדר. אז נכון,
אין לה מה להתלונן לרוב הכל אצלה מצוין. אבל כשלא? כשלא היא
מוציאה את הדפים השחורים ומתחילה לכתוב בעט ורוד. למה? כי זה
משלב את החיים שלה לרוב ורודים אבל עכשיו, שחורים.
זה היה יום באמצע החורף, אבל השמש הצהובה האירה בשמיים בחוזקה,
היא כותבת לדף שלה. בזמן האחרון החבורה שלנו מתפרקת, אביב שירן
ושחר כל הזמן מסתודדות ביניהן, כאילו הן כבר לא מעונינות
בחברתנו יותר. היא יודעת שזה מפריע לכולן, אבל לה, היא חושבת
שזה הכי מפריע, הן חברות הכי טובות שלה, במיוחד אביב. ניסתה
להתקרב לאביב לצלצל אליה לספר לה דברים לצחוק אתה. ענתה להן על
כל המכתבים שזאת מסורת, כותבות אחת לשניה מכתבים ארוכים בשיעור
ואז נותנות אותם וקוראות בשיעור שאחרי וכן הלאה. לא יודעת מה
עשו לא בסדר שהן מתרחקות כך, אבל הייתה מעונינת בהחלט לדעת.
כששאלה אותן מה קורה איתן הן רק ענו לה שהיא עוד תדע. באותו
יום שישי אביבי באמצע ינואר אביב שאלה אותה אם היא רוצה לבוא
אליה היום אחה"צ היא שמחה מאוד על ההצעה מכיוון שלא התראו בזמן
האחרון, היה לה המון לספר לאביב, המון על ניר, לא הייתה בטוחה
אם דיברנו על הפרידה שלה ושל זיו, גם כן קשר. מיד הסכימה בלי
לשאול שאלות, חיכתה לרגע הזה בקוצר רוח. כשיצאה מבי"ס ראתה את
אביב ושירן מחכות יחד לאימא של אביב בעוד היא חיכתה לאימה. ואז
גם שחר באה ובעוד דיברנו הן קבעו שהן יבואו לאביב קצת לפני
שהיא באה, הן כולן חברות מאוד טובות שלה, אבל משום מה התאכזבה
שלא יהיה לה את אביב לעצמה. היא שאלה את אביב מה פתאום הפגישה
והרשמיות אביב אמרה ששאלה למה הן התרחקו מהחבורה כל השבוע והן
רוצות לענות לה. היא רצתה  לבכות באותו רגע, הייתה לה הרגשה
רעה, הרגשה כאילו הן שלושתן הולכות להתקיף אותה ובכלל למה רק
היא כל החבורה מתפרקת? אמרה להן שלא בטוחה שהיא רוצה לבוא,
בלבה ידעה  שתבוא הסקרנות לא תיתן לה לוותר על המפגש.
אחרי סיבוב בקניון עם אימא, ארוחת צהרים מהירה הגיעה השעה. היא
נכנסת לביתה של אביב מפוחדת מאוד שמא קרה משהו, היא פחדה כל כך
לאבד אותן, הן כל מה שהיה לה. התיישבה בחדר. מיכל שירן ושחר
ישבו על המיטה בלי נעליים עם חבילה ענקית של גומי מ"קנדיס" כמו
שהן תמיד נוהגות לעשות. הן הציעו לה לבוא לשבת על המיטה אבל
היא הרגישה רע, פחדה להתקרב אליהן, פחדה מהן, מהחברות הכי
טובות שלה. נצמדה לדלת בגבה ועמדה מכווצת. רציתן להסביר הסבירו
היא אמרה בקול שבור, ההרגשה הרעה שלה התפשטה. היא ראתה איך
חייה מסתיימים, נכנסה ללחץ ועוד לא אמרו לה כלום. "את זוכרת את
זיו וניר, וכל שאר החברים שלך-" הוסיפה שחר בארסיות -"את המצאת
את כולם!" סיימה שירן את המשפט בקול תקיף. היא לא יכלה להגן על
עצמה, הרגישה שהיא מתמוטטת עוד שניה שהיא חייבת לצאת משם. היא
ידעה שההאשמה כל כך שטותית כל כך לא הגיונית. היא לא התכוונה
אפילו להגיב על האשמה רק שאלה בקול סתמי "למה אתן חושבות כך?"
"עובדה שאף פעם לא ראינו אותם או דיברנו אתם." היא לא יכלה
לסבול כבר את הטמטום, לא ידעה של מי הרעיון המטופש. מה? זאת
אשמתה שהורים של הידיד הכי טוב שלה בכל העולם החליטו לטוס
לשליחות בניו-יורק ושהקשר היחיד שלה אתו הוא  בדואר האלקטרוני?
היא וזיו, הם היו יחד אולי שבועיים, גם זה לא נחשב, היא בכלל
לא אהבה אותו לא כלום. נראה לה מיותר להתחיל להציג אותו
לחברות, לארגן יציאה יחד, גם לא היה הרבה מתי. היא הרגישה שאין
לה דרך להכחיש אבל היא לא יכולה לעמוד יותר בהאשמות הנוראיות.
להמציא את החברים שלה? היא לא הרגישה בנאדם כזה מסכן, דווקא
חשבה שהחיים שלה משתפרים, הם השתפרו, עד אותו רגע. "זה לא
נכון. ובכלל בתור חברות כאלו מקסימות למה רק עכשיו, מה לקח לכן
שבוע?" "לא ידענו איך להגיד לך" "טוב אז גם עכשיו הלך לכן חרא,
אתן בכלל לא צודקות. לא המצאתי אותם, זה לא נשמע לכן מגוחך?"
"אל תדאגי רק תגידי לנו תבקשי סליחה ונגמור הכל, אף אחד לא
ידע." באותו רגע היא הרגישה שהיא לא תסבול יותר ישיבה בחדר
ההוא, הקירות התחילו להסגר עליה, היא נצמדה לדלת עוד יותר. ואז
פתחה את הדלת וברחה דרך הסלון החוצה מהבית, בלי להגיד אפילו
שלום. ירדה למטה, היה עוד אור בשמיים. לא היה לא איכפת ללכת
בחושך, שירצחו אותה אמן, הרגישה שיעשו לה טובה, אבל ידעה שלא
יהיה לה את המזל. ראתה את הטלפון הציבורי מתחת לבניין. היא
ידעה שהיא צריכה לצלצל לניר. הוא בדיוק היום בבוקר הגיע לארץ
לשבועיים. רצתה דווקא להפגיש בינו לבין אביב פעם, עכשיו זה כבר
לא יקרה. משכה באפה כדי שלא ישמע שקרה משהו, שלא ידע שהיא
עצובה הוציאה מכיס הג'ינס שלה פתק מקומט וישן בו היה כתוב מספר
הטלפון. חייגה את הספרות אחת אחרי השניה ניר ענה בצדו השני של
הקו היא סיפרה לו בדמעות מה קרה ניר ניסה להרגיע, כרגיל, אמר
לה שלא נורא ושהן עוד ישלימו וישכחו מהכל הוא ישב אתה ימים
אח"כ ניסה לעודד אותה ולהרגיע. עדיין נשארו לה שאר החברות היו
עוד איזה 4 בחבורה, הן שמרו על ניטרליות בעניין, גם אותן אהבה
מאוד.
                                                   

שנה אח"כ בדיוק באותו תאריך, היום בו היא כותבת בורוד פסטלי על
הדפים השחורים, הן שוב שברו אותה. היא כבר סידרה את החיים שלה.
היא עברה חצי שנה של סוף החטיבה בקשרים שטחיים עם אנשים
שטחיים, רובם, אבל היא נהנתה כמו שלא נהנתה מעולם. היא יכלה
להשתחרר לא להיות יותר הילדה הטובה שהייתה. היה מה ששינה את
דעתה והחליטה שהקשר הזה, האנשים האלו הם לא בשבילה. עברה את
החופש הגדול עם עוד חברים אולי קצת פחות שטחיים, חברות עמוקה,
כל היום היו יחד, מסיבות בריכה צחוקים, היה חופש יפה, אבל ידעה
שזה לא מה שהיא, שהיא בעצם כן ילדה טובה, מה לעשות... נכנסה
לתיכון, כיתה חדשה, אנשים חדשים, כמעט שאף אחד לא הכיר אותה
מקודם. תיכון זה מאסה של אנשים ופתאום לא כולם מכירם את כולם.
יצאה בכיתה עם חברות טובות שלה, עם הזמן מצאה חברים טובים
חדשים, אנשים חדשים שהיא אוהבת לראשונה בחייה מאז הריב היא
הרגישה שהיא נמצאת במקום הנכון שכלום לא יכול להרוס. אבל הן,
החברות שלה, ידעו שהכל כל כך מצוין, שהיא מסתדרת נהדר עם כולם
ולא יכלו לאשר את המצב. הן באו לבי"ס שלה למרות שאינן לומדות
באותו בי"ס לסתם ביקור שיגרתי, אך לביקור הזה הייתה מטרה. הן
ראו אותה יושבת עם כולם במהלך שיעור מתמטיקה חופשי, מנסה
להתחמם מקרני השמש האחדות של החורף, שמחה, צוחקת, מאושרת והן
לא יכלו לראות את זה, זה עשה להן כואב שהיא מאושרת, שהן לא
יכלו לשבור אותה, שהיא חזקה ממה שחשבו. היא קמה לרגע, הלכה
לספריה לבדוק משהו. היה להן זמן קצר ובו הן הצליחו להרוס הכל.
סיפרו לאנשים שהיא שקרנית כרונית, הם לא האמינו, הכירו אותה
טוב מדי, הביאו הוכחות מפוברקות. סיפרו שהיא סכסכנית ועכשיו
אחרי שהיא שקרנית היה כבר קל יותר למה שהן אמרו. אמרו שהיא
שרמוטה מתלהבת, שכולם שונאים אותה. לאט לאט אנשים נסחפו
בדבריהן, בסה"כ שלוש בנות נחמדות כמוהן, עם חיוך כל יפה, למה
להן לשקר, שמהצד השני עומדת מולם שקרנית כרונית. כשחזרה
מהסיפריה שמחה וטובת לב ראתה אותן עם חברים שלה הולכים לעבר
השער. האנשים שהאמינה שאוהבים אותה באמת, שלא ילכו לצדן, גם
אותם הן הצליחו לשכנע. היא הרגישה שהן צודקות שהיא חרא של
בנאדם, הנה, עובדה, אפילו מי שטען שאוהב אותה כבר לא.
                                                 

ניר נכנס לחדרה התבונן בתמונות על הקיר התכלת ותהה למה. למה
לקחו ממנו את הבנאדם שאהב ועוד ככה.... הוא האשים אותן... לא
אותה בכל מקרה, בשבילו היא תמיד הכי מושלמת והכי צודקת הוא ידע
שכלום לא היה אשמתה אבל זה דפק לה את החיים. הוא היה לצידה כל
הריב, לרגע לא הרגיש שהוא נכשל, לא חשב שהוא יכול להיכשל. הוא
ידע שהיא תבוא אליו עם כל שינוי, והיו הרבה בתקופה הזאת, ידע
שאם יקרה משהו היא תמיד תספר לו, אבל הפעם פשוט ויתרה. לא ככה
הוא הכיר אותה. הכיר אותה בתור זאת שהתגברה. המשיך לחפש בחדר,
רצה רק נייר, דף, משהו שכתבה, שיוכל להקריא היום באזכרה, שנה
אחרי. שוב עיניו נעצרו על תמונה שצולמה בחוף הים בקיץ שלפני
היא לבשה בגד ים בצבע טורקיז כחול שהלם את העור השזוף שהצליחה
להשיג בכל קיץ. השיער החום הבהיר שלה היה רטוב לגמרי, היא שנאה
אותו ככה, גם ניר אהב אותו יותר כשהיה יבש, כרגע היה מוכן
לוותר עליו בכלל רק בשביל שיחה אחת אתה. פתאום מצא את ערמת
הדפים השחורים הוא מצא את התאריך של היום האחרון היה שם קטע בו
היא כתבה לו שלא יכעס שלא דיברה, שהיא אוהבת אותו, שהיא ידעה
שינסה להניע אותה מזה. ניסתה להסביר לו למה היא לא יכלה יותר.
הוא הרגיש את הרגשות החזקים של הכאב מהול בכעס ענקי והמון
אהבה.  הוא יצא מהחדר ונעל אותו מבחוץ, זכר שכל מה שביקשה
ליומולדתה ה-16 היה מנעול, זה היה לה כל כך חשוב. ולא זכתה
לראות את זה, לא זכתה להגיע. נכנס למכונית שלו, הוא רצה להסיע
אותה, הוא גדול ממנה בשנה, רצה שיסעו לאילת יחד. נסע לעבר בית
הקברות. הדרך לא הייתה לו מוכרת. לא היה כאן בהלוויה, מעט מדי
זמן להגיע. רצה להגיע לאזכרה אבל קיבל שלוש התקפות חרדה קודם,
הרופא המליץ שלא ייסע. גם לא היה התקפות חרדה כאלו במיוחד
בתקופה האחרונה, תהה אם לא יכלו לדעת שזה ייקרה לה. המשיך
לנסוע בשתיקה. כשהגיע לעמוד ליד הקבר שלה שעה מוקדם מדי, רצה
לדבר אתה, הוא ראה אותן. כנראה לא הרגישו בנוח להגיע לאזכרה
עצמה. הוא רצה לבוא ללחוץ יד, להוכיח שכל שאמרו לא היה נכון,
שהאשימו אותה לשווא, אבל לא יכל. ידע שאם ייגש אליהן יתפרץ, הן
אשמות בכל בשבילו.  כשעלה באזכרה מול כל האנשים להקריא את
שכתבה הקריא את המילים כמעט בבכי וידע שכולם מרגישים עכשיו
אשמים. החברים על שנטשו החברות על שהציקו ההורים על שלא שמו לב
והוא, כי הוא היחיד שידע הכל את כל חיבור הדברים הטראגיים ורק
ניסה לעזור כנראה שלא עשה מספיק. הוא כחכך בגרונו לשניה מחה את
הדמעות, הוא היה צריך להיות חזק. שנא את כל האנשים שמסביבו,
בשבילה היה רץ לחבק אותם, שיחזירו אותה כולם, למה לא עשו כלום
כשהיה אפשר למה?
"וניר"- הוא החל להקריא "אתה יודע שהיה לי קשה, ועכשיו, כשהכל
הסתדר, זה שוב הולך, כאילו האושר בורח מממני, אתה חושב שהוא
יכול לברוח דווקא מבנאדם מסוים? אני לא מאשימה אף אחד, אני זאת
שטענתי שהכל טמון בגישה, פשוט נשברה, הייתי חלשה מדי. אני לא
מוצאת פתרון, כבר ניסיתי הכל. התחלתי לגמרי מחדש והכל נהרס לי
שוב, בשבריר שניה. אתה יודע חברים בוחרים לפי האופי, אולי גם
לפי מי יודע לריב בכבוד. אני אוהבת אותך, אני יודעת שגם אתה
מרגיש כך, אתה הידיד הכי טוב שלי, החבר נפש שלי, היחיד שכאן
בשבילי. הבטחת לא לעזוב אותי ואני עזבתי אותך. אז תמשיך לשמור
על עצמך במקומי, תבטיח! כי כרגע אתה זה כל מה שנשאר. ואל
תאשים, אני היחידה שאשמה." הילד עם השיער הבהיר ופסי השמש של
קיץ בשיער נשבר באמצע. הוא ירד מהבמה ישר אל אותן חברות ואמר
להן: "נעים מאוד אני ניר, טעיתן, רק חבל שאני זה שמשלם על
הטעות שלכן. אני עשיתי לכן משהו רע?"