רסק עגבניות?? על הבוקר???
יושב מול כוס החרסינה המעוצבת כשבפנים צף הנוזל הדליל  האדמדם.
מבט שואל נזרק לכיוונה- "נגמר הקפה" היא מתגוננת בחצי חיוך
מבעד למסך האדים המהביל שיוצר הנוזל המבעבע. "כן, אבל רסק
עגבניות??" אנו שואל שוב. "רוטב עגבניות" היא מתקנת "עבדתי
עליו לפחות 20 דקות, אפילו יש בזיליקום!"
אני שב להביט ברוטב, מזהה עכשיו גם פיסות של משהו ירוק וגושים
קטנטנים המקנים לתמונה את האוריינטציה המשכרת של סחי מבאיש.
"אני לא שותה את זה" קבעתי נחרצות והדפתי את הכוס למרכז
השולחן. "אבל השקעתי!" היא מרימה את הכוס ולוגמת לגימה ארוכה,
אפה מתעקם אבל הגאווה שלה לא תרשה להודות בכשלון, "זה לא כל-כך
נורא". אני מגלגל עיניי ומודה לאל שלא שלחה ידה בבישול רציני
עד עתה, בד בבד גם מחליט להתנזר מכל מזון שאינו כלול בקטגוריה
של "שניצלים מהמקפיא". "זה לא שאני חייבת לשתות על הבוקר" היא
טוענת בטון נעלב. "נכון, אבל מחסור בקפה לא מחייב עינוי שכזה!"
אני מעיר בעוקצנות. היא משפילה מבטה ואני שב לבהות אל תוך
הנוזל שצבעו משום מה משחיר מרגע לרגע. "אתה לא אוהב אותי
יותר!" היא אומרת פתאום בקול סדוק. אני מרים מבטה רק בכדי
לתפוס את דמעתה נושרת על העמוד הראשי של עיתון הבוקר, אל תבכי
לי עכשיו! "זה לא נכון", אני קם ומחבק אותה, שותקים הרבה.
היא מושכת באפה עוד מספר פעמים ודמעותיה ממשיכות להרטיב את
חולצתי ולטשטש את הדיו של העיתון. לרגע היא מתעשתת והודפת אותי
קלות לאחור. "עזוב" היא אומרת "בטח סתם רגשנות של מחזור". היא
מרימה את הכוס שלי ושותה את הכל במהירות. ואני מחייך, כמו
אדיוט, מה יש לי לעשות אחרי הכל. מעכשיו אני אדאג שיהיה קפה
בבית. וגם אם לא, אז אני אשתה בלי להתלונן. רק שלא תבכה...