יובל

הרכב כבר בקושי סחב, אומנם זה היה סובארו שכבר ראה הרבה מאוד
שטח אבל את העלייה המחורבנת הזאת הוא בקושי הצליח לסחוב, שלום
הציע שאולי נבנה לו איזה מדרגה, אני טענתי שחבל על הזמן וצריך
להחליט או שחוזרים או שהולכים ברגל.
בסוף עשינו מדרגה והסובארו עברה אותה אבל דפקה את השאסי ככה
שלא היינו יכולים להמשיך.
שלום אמר שהוא מצטער.
רינה לא אמרה כלום היא רק עישנה את הסיגריות האלו שלה שלא
הייתי מעשן אפילו שהיו משלמים לי כסף, אבל זה לא חוכמה אני
ידעתי איך מייצרים אותם.

עשרים דקות אחרי שנתקענו:
אני מלמלתי לעצמי, שלום אמר עוד איזה כמה פעמים שהוא מצטער
ורינה גמרה איזה שתיים עשרה סיגריות והיה לה ריח של בשר
מעושן.
שלושים דקות אחרי שנתקענו:
רינה גמרה עוד שלוש סיגריות חוץ מזה הכל נשאר אותו דבר.

חצי שעה אחרי שנתקענו:
שלמה שואל אותי מה המרחק לכביש הראשי, לי זה נראה כמו חמישים
קילומטר.

ארבעים וחמש דקות אחרי שנתקענו
- יובל אתה יכול בבקשה להעביר את הבירות לפה.
העברתי פחית אחת סגורה של גינס לרינה ולקחתי אחת גם לעצמי.
- שמעו חברה אני באמת מצטער
- בסדר הבנו אתה לא צריך להצטער כל חמש שניות אנחנו מבינים
וסולחים לך, אתה רוצה בירה.
- לא אני מרגיש אשם מידי בשביל זה.
אני לא הבתני למה שלום מרגיש כל כך אשם סה"כ זו לא פעם ראשונה
שאנחנו נתקעים עם הסובארו, וחוץ מזה איך בן אדם יכול להצטער כל
כך בשביל לא לשתות בירה.
היה לו מצפון מפותח מידי, הוא היה מפותח כל כך שאפשר היה לחשוב
שיש לו גידול סרטני במצפון.
וזה היה הבן אדם השני אצלנו עם זיקה לסרטן לאור הכמות הבהחלט
חריגה של סיגריות שרינה עישנה, היא אף פעם לא עישנה כל כך
הרבה.
נישקתי אותה בשביל שתפסיק לעשן, שהשפתיים שלה היו פנויות
מהסיגריה היא נישקה אותי קצת, הרגשתי כאילו אני מנשק איזה תחנת
כח.

חמישים וחמש דקות אחרי שנתקענו:
אין לרינה כבוד לכלום.

שעה אחרי שנתקענו:
רינה גמרה שתי קופסאות, שלום גמר לזיין במוח.


שעה ורבע אחרי שנתקענו:
לרינה נגמרו הסיגריות, היא התחילה לזיין במוח חיבקתי אותה קצת
אבל לא קרוב מידי היא היתה מסריחה מסיגריות.



שעה ועשרים דקות אחרי שנתקענו:
- אז תגיד מה עושים עכשיו.
- נחכה לבוקר ואז כנראה החילוץ יגיע, אם התקשרנו אליהם עכשיו.
- אבל יהיה קר בלילה.
- את יכולה להתחיל ללכת עכשיו לכביש הראשי אולי תמצאי איזה
טרמפ טוב, אולי אפילו אחד שהוא לא אנס סדרתי.
- למה אתה כזה רע
- אני לא רע
שלום התכופף מתחת לאוטו והסתכל על השאסי כמו שהוא עשה חצי שעה
קודם לכן ושתק אחר כך הוא הוציא שמיכה שהיתה בבגז' ונרדם
לתוכה. רינה נלחצה אלי וביקשה שאני אחבק אותה.
חיבקתי אותה מה אפשר לעשות,שלום נרדם והתחיל למלמל כל מיני
מילות חרטה תוך כדי שנה, מה יושב לו לעזאזל על המצפון?
- איזה מזל שהספקנו לדבר עם החברת חילוץ לפני שנגמרה הסוללה.
הרגשתי שרינה רועדת לרגע.
- כן, אבל יש לנו ספייר מחר נחבר אותה.

שעה וחצי אחרי שנתקענו:
רינה סיפרה לי שהיא הזדיינה לפני שבועיים בערך עם איזה בחור
שהיא פגשה בעבודה, היא אמרה גם שזה לא אמר בשבילה כלום, אני
אמרתי לה אחרי שכעסתי קצת שכואב לי אבל אני כנראה אוהב אותה
יותר מידי, היא נרדמת.
אני רוצה לספר לה על עניין המים אבל מעדיף שלא, איך יכלתי
להיות כל כך מטומטם ולשכוח את הג'ריקן, הנחתי שבמילא עד הבוקר
יגיע החילוץ.

שעתיים אחרי שנתקענו:
אני נרדם.


רינה

הסיגריות האלה באמת לא טעימות, בדיוק כמו שיובל אמר אבל אני
מעשנת אותם אחת אחרי השניה רק בשביל שהוא לא יחשוב שהוא צודק
או משהו כזה, אין לי כח להצטדקויות האלה שלו במיוחד שכבר אז
תכננתי לספר לו. כבר נהיה לי חתיכת כאב ראש מהן.

היתה על הדרך איזה חתיכת אבן שאי אפשר לעבור אותה אבל שלום חשב
אחרת ובגללו בנינו מדרגה אולי הסוברו תעבור, בכל מקרה כבר נמאס
לי ממנה ומהטיולים האלה שפתאום שלום ויובל מחליטים שאנחנו
צריכים לעשות. סתם בזבוז זמן זה לא שאנחנו מגיעים מתי שהוא
לאיזה מקום יפה.
הסובארו נתקעה, שלום תפס תקריזה הרגילה שלו אבל מיד הוא נרגע
ומתחיל להצטער ולבקש סליחה, שזה דבר די חדש בשביל מישהו שכל
הזמן בטוח שהוא יודע הכי טוב.
הוא מיד לקח את הפלאפון והתקשר לחברת חילוץ, זורק להם כמה
מילים ובערך איפה אנחנו נמצאים.
תודה לאל שנשארה עדיין סוללה בשביל זה, איך יכלתי לשכוח את
הסוללה הרזרבית זה הכל בגלל שהיה לחוץ נורא בבוקר.

עשרים דקות אחרי שנתקענו:

שלום מילמל לעצמו כל הזמן אני לא בדיוק הקשבתי למה שהוא אמר זה
בטוח לא חשוב, הוא בטח עוד פעם מספר צ'יזבטים על כמה פעמים הוא
הצליח לצאת ממצבים כאלה אפילו בלי חילוץ.

שלושים דקות אחרי שנתקענו:

מה איכפת לשלום בכלל כמה קילומטר אנחנו מהכביש הראשי, בכל מקרה
לא היה שום סיכוי שאני הולכת את כל הדרך הזאת במיוחד לא אחרי
הסיגריות האלה, איך בכלל מייצרים אותם.

חמישים דקות אחרי שנתקענו:

לפחות הבירה היתה טובה וגם קרה, לשלום היה מין צידנית גדולה
שכל הזמן שומרת על הקור/חום של מה שנמצא בפנים.
סיימתי את הבירה מהר מהר וזרקתי את הפחית לריצפה, שום פעם יובל
העיר לי, הוא חושב שהוא מינימום איזה פקח של רשות שמורות
הטבע.
- למה את זורקת את הפחית מה את חושבת שאת בתל אביב
הוא אפילו לא חיכה לתשובה ממני שזה הרבה יותר מעליב קם והרים
את הפחית בעצמו. נודניק
לפעמים בא לי לקום ולנער אותו ולהזכיר לו איפה הוא חי, אולי זה
מה שבעצם מושך בו.
בכל מקרה הייתי חייבת לספר לו כבר על הקטע של הזיון לפחות זה
אני חייבת לו.
אני מחכה שנהיה לבד

שעה ועשרים דקות אחרי שנתקענו:

שלום התכופף מתחת למכסה של המנוע משחק אותה כאילו הוא יכול
לתקן את הסובארו, אין שום סיכוי יובל אמר לי שהלך לה כל השאסי
ובמקרה הטוב אולי נצליח לגרור אותה.
אני רציתי שייפתרו כבר מהמכונית הזאת אולי בגלל זה גם נפסיק
לטייל.
יובל מחבק אותי וזה די נעים אפילו שזה לא עוזר בכלל לכל העסק
של הכאב ראש, אני בולעת את האקמול השלישי ברציפות בשעה האחרונה
לא נראה לי שמישהו שם לב.
שלום הלך לישון.

שעה וארבעים דקות אחרי שנתקענו:

אני עושה כאילו אני נרדמת, כי לא רוצה לדבר על הזיון יותר
מפחדת שהוא יתחיל לשאול איך היה ודברים כאלה אפילו שיובל הוא
לא אחד כזה ששואל.


שלום

היום ההוא התחיל ממש חרא, על הבוקר עוד לפני שהגעתי לבית של
רינה ויובל התקשרו מהחברת חילוץ ואמרו שבגלל שלא שילמנו איזה
חודשיים וחצי אז הם מפסיקים את השירות שלנו, לא היה לי זמן
להתווכח איתם ובכל מקרה נראה היה לי שהם סתם מנסים לאיים.
אחר כך היה לחוץ בזמן ואחר כך נתקענו עם הסובארו, השאסי שלה
הלך לגמרי.
היא עישנה את הסיגריות האלה שלה שלא היה לה מושג ממה ואיך
מכינים אותם היא גם לא רצתה לדעת, אני לעומת זאת ידעתי.
לא היה סיכוי שהחילוץ יגיע, ככה הם אמרו בטלפון, החלטתי ללכת
לישון וביום למחרת לעשות כמה טילפונים בשביל לחלץ אותנו מהמדבר
הזה, במילא הבטרייה של הפלאפון נגמרה ולא היה לי חשק לשאול את
רינה איפה היא שמה את הרזרבית.
בסוף נרדמתי.

שבוע אחרי שהם נתקעו

- בוא אחי יש חומר חדש לעשות ממנו סיגריות, ועוד די הרבה.