ברבי סיפרה לי שקן אנס אותה כשהיא סירבה לשכב איתו, ואני לא
ידעתי איך להגיב. אהבתי את קן! ראיתי בו את האביר על הסוס
הלבן. ואז ברבי הגיעה והוא מיד התחיל לרחרח אחריה. נו, אלא מה,
תראו איזה כוסית היא.
כמעט שמחתי על זה שהוא אנס אותה, כמעט צחקתי לה בפרצוף ואמרתי
"מגיע לך!", אבל אז תפסתי את עצמי, והבנתי, שקן אנס את ברבי,
קן אנס את ברבי! קן אנס את ברבי!! איך הוא יכל לעשות מעשה שפל
שכזה?! קן אנס את ברבי...
"ומה עשית?" שאלתי אותה, את ברבי, לאחר שהיא סיפרה לי את כל
הסיפור. "לא עשיתי כלום", היא ענתה, ופרצה בבכי. "הלכתי
להתקלח. לאחר מכן נשכבתי על המיטה והתחלתי לבכות. לא האמנתי
שהוא יעשה לי את זה. חשבתי שהכרתי את קן ושהוא אוהב אותי, שהוא
יתחשב בי ויחכה עד שאהיה מוכנה אליו. למה הוא עשה לי את זה?
למה?". היא המשיכה לבכות, ולהרטיב את הכרית הקטנה והוורודה
שלה.
מאז המקרה, הסתכלתי על ברבי בצורה אחרת. גם הלבשתי אותה אחרת.
לא עוד חצאיות מיני וגופיות קצרות. ברבי תהיה צנועה מעכשיו, על
מנת שלא יקרה שוב המקרה שקרה. אינני רוצה ששוב יקרה אותו המקרה
שקרה.
ברבי לא הלכה יותר למסיבות בריכה, אפילו לא לים. ברבי נשארה
בבית עם הפודל שלה ולבשה חולצות ארוכות, וחצאיות ארוכות,
וסנדלים תנכיות עם גרביים. ברבי הזניחה את עצמה והתחילה לעלות
במשקל. ברבי כבר לא הייתה כוסית כשהייתה לפני שקן אנס אותה.
קן בינתיים הסתובב לו בעולם, פגש נשים, ניצל אותן. קן הלך בלי
חולצה ועם מכנסיים קצרות בחוף, השתזף בשמש, אכל ארטיק, וממזמן
שכח מברבי האומללה שנשארה מאחור, עזובה, כואבת, ההפך הגמור ממה
שהיא הייתה לפני שהוא אנס אותה.
אני תמיד ניסיתי לנחם את ברבי. "יהיה בסדר", הייתי אומרת לה,
והיא תמיד הייתה מתחילה לבכות שוב. "איך יהיה בסדר?!" היא
הייתה שואלת. "תסתכלי עלי! תסתכלי! תסתכלי מה הוא עשה לי!
לעולם לא יהיה בסדר!", ובשלב הזה כבר היה שיטפון בבית מרוב
דמעות, כי ברבי לא הפסיקה לבכות. ובזמן שהיא הלכה לסחוט את
הכרית הוורודה שלה, אני הייתי חושבת מה ביכולתי לעשות בשבילה,
כי היא עברה כל כך הרבה.
החלטתי ללכת לחפש את קן ולהביא אותו על מנת שיתמודד עם ברבי.
הוא לא ימלט מזה. אולי הוא יגלה רחמים לאחר שיראה לאיזה מצב
ברבי הגיעה.
ארזתי את מטלטלי המעטים במזוודה שברבי הלוותה לי, ותפסתי מונית
לשדה התעופה. שמעתי ממקורות אמינים שקן שוכן בזמנים אלו ביוון,
ולשם פני היו מועדות. למזלי, חיפושיי לא ארכו זמן רב. כבר ביום
השני מצאתיו, שוכב ערום על כיסא נוח באחד החופים המהממים של
יוון, כששתי בחורות, שברבי נראתה פעם כמוהן, קישטו את גופו
החסון משני צדדיו. "כמה ברבי מפספסת", חשבתי לעצמי.
ניגשתי אליו. הוא הרים את  משקפי השמש שלו על מנת לוודא שזו
אכן אני, ואז החזיר אותן למקומן, על אפו המושלם, והתהפך לצד
השני. כעסתי. איך הוא מעז להתעלם ממני בצורה בוטה שכזו אחרי כל
מה שהוא עולל?!. לא הייתי מוכנה לוותר, לא עכשיו, לא כשאני
כאן, כשכבר מצאתי אותו, וברבי המסכנה בבית עם הפודל שלה, ככה
השארתי אותה.
- "קן", קראתי, אבל הקול שלי התחלף משום מה בציוץ חרישי.
"קן!", קראתי שוב, והפעם זה עבד.
- "מי מבקש?" הוא שאל, בתמימות שיכולה להמיס בנאדם.
- "אני חושבת שאתה יודע טוב מאוד", עניתי, מנסה להישמע תקיפה
ככל יכולתי. "יאה לך להסתובב ולדבר לי לעיניים כמו גבר אמיתי?"
עקצתי, והוא הסתובב.
- "כן, מה רצונך עלמתי? כיצד אוכל לעזור לך?"
- "אינך זוכר אותי קן? אינך יודע מי אני?"
- "חושש אני שלא. האם אי פעם נפגשנו?"
- "האם השם 'ברבי' מעלה בך זכרונות כלשהם?"
- "ברבי... ברבי..." הוא שינן מבעד שיניו ולבסוף אמר "כמובן!
ברבי! אני זוכר אותך! מה שלומך?"
- "אני לא ברבי".
- "אני מצטער, הייתי בטוח כי ברבי היא הניצבת מולי. אז היכן
ברבי אם כבר מדברים עליה?"
- "היכן שהשארת אותה".
- "אני מבין". שתיקה קצרה. "ומה שלומה? מה היא עושה בימים
אלו?"
- "אולי תתלווה אלי ותוכל לראות בעצמך".
- "אולי באמת. אך זמני קצר בי עכשיו. כמה זמן את שוהה כאן
ביוון?"
- "כמה שיידרש", קבעתי.
יום אחרי כבר היינו במטוס חזרה, בחזרה לביתה של ברבי, שנשארה
לבד עם הפודל שלה. ברבי מסכנה.
כשנכנסנו לבית היו עטיפות של שוקולד זרוקות על כל הרצפה,
ולמרבה הפתעתי הבית היה יבש. ראיתי את ברבי יושבת על הספה
וצופה בטלוויזיה, גורסת ממתקים בקצב ותוקעת גרעפס. היא הפנתה
את מבטה אלי וכשראתה מי ניצב לידי פרצה בבכי וגרמה לשיטפון
נוסף. קן רק עשה פרצוף חמוץ ויצא לחצר האחורית.
- "לא דמיינתי אותה במצב כזה. מה קרה לה?" הוא שאל, על פניו
התנוססה הבעת גועל.
- "זה מה שאתה עשית לה", עניתי באדישות.
- "אני? מה הקשר אלי?"
- "התמימות שלך יכולה להמיס בנאדם", אמרתי, ונכנסתי בחזרה
לבית, כשהדמעות של ברבי מרטיבות לי את הנעליים, ונספגות
בגרביים שלי.
ברבי הפסיקה לבכות ויצאה החוצה אל קן. הם היו בחוץ בערך 3
שעות. אני נשארתי בתוך הבית, עם הפודל, ובשלב מסוים נרדמתי על
הספה.
לאחר זמן מה התעוררתי כי נכנסו לי מים לאף וכמעט נחנקתי. ברבי
וקן לא היו בחצר. קראתי לברבי אבל היא לא ענתה לי. קראתי שוב
"ברבי, ברבי!", בכל הבית קראתי לה אבל לא נשמעה תשובה. ואז
ראיתי משהו במים שהקיפו אותי. המים הפכו אדומים אט אט, ודם
נתמלא סביבי. דם מהול בדמעות. הבנתי שברבי רצחה את קן. ברבי
רצחה את קן! ברבי רצחה את קן...
מצאתי מכתב על הכרית הוורודה והרטובה של ברבי, ובמכתב היה
כתוב:
"רצחתי את קן, ועכשיו אני בדרכי לחופים המהממים של יוון, שם
אשתזף עירומה על כיסא נוח ואוכל גלידה, ושני גברים חסונים, כמו
שקן היה פעם, יקשטו את שני צדדי.
היי שלום. באהבה,
ברבי".