ביום שישי ירדתי לים. כמו בכל יום רביעי, שלישי, או חמישי.

הסתנוורתי מהשקיעה הכואבת, ומייד אחריי ששמעתי בחדשות שיש סגר
בשטחים, טבלתי במים והם היו קפואים כרגיל.

במים פקחתי את העיניים  ובלי להתכוון לכך, צרב לי.

"למה אתה לא עושה כלום עם עצמך, אני משתגעת!"

"אבל נאווה, את יודעת שיש עכשיו קיצוצים בחברה ולא היו לי הרבה
סיכויים להישאר בעבודה הזאת. את אבא של רונן פיטרו והוא עבד שם
עשרים ושבע שנה, אז שאותי ישאירו שם?"

"תעשה משהו עם עצמך! כל היום יושב בבית או שכבר יוצא , וחוזר
מסריח מסיגריות מאלכוהול. יש משפחות שלקחו להם את הילדים בגלל
זה, אתה יודע? אתה רוצה שייקחו לנו את הילדים?!?!"

"אבל נאווה," אני מנסה, "את יודעת ש...." "אני לא יודעת כלום !
חצי שנה שאתה לא עובד, חוזר מאוחר בלילות, נוטף ריחות שאלוהים
יודע מאיפה  נדבקו אלייך, אבל אני נותנת לך את האוזן שלי אם הם
נובעים ממקום נורמלי!"  "אבל,"  "אבל כלום ! ושלא תתפלא אם יום
אחד הילדים ואני נעלם! נגמרו לי התשובות והפתרונות! יש מספיק
גברים שישמחו לקחת אותי ואת...."

כשפקחתי את העיניים היא לא הייתה שם. גם אורן ושאולי. נעלמו.

קראתי את המכתב שהיא שהשאירו לי, ובלי להתכוון לכך, כאב לי.
בתוך המים הרגל שלי נתקלה במשהו חד.
כאב דוקר טיפס לי במהירות דרך כף הרגל, נעצר בברך לוודא שהוא
אמיתי, והמשיך עד למותניים. נגעתי ברקה. הפעימות איימו לחסל
אותי במקום.

"מה אתה רוצה להיות כשתגדל, שאולי?"

"שוטר."

"למה שוטר?"

"כי לשוטרים יש אקדחים."

"ולמה לך אקדחים שאולי?"

"כדאי לעזור לאימא בפעם הבאה שציון מהמכולת בא."

"למה לעזור לאימא? ציון מרים את הסלים בשבילה."

"כן, אבל אחר כך כשהם נכנסים לחדר שלכם כדאי שאימא תשלם לו, אז
אימא צועקת הרבה הרבה ואז ציון סוגר את הדלת, ואימא יוצאת אחר
כך ובוכה הרבה שהוא ימות, אז אני רוצה אקדח כדי שאימא לא תבכה
יותר, ושציון לא יבוא יותר, לעשות לאימא כואב."

אני יוצא מהמים.

תמיד ליד שפת הים, במקום שבו המים מגיעים עד לברך, יש מיליון
אבנים. אני דורך על כולן.
בחול החם, אני מתכסה, ולאט לאט, רואה את הים מתרחק ממני, ובלי
להתכוון לכך, אני שוקע.