שיעור גיאוגרפיה. אני ממש סנטימטר וחצי ממך, אבל בכל זאת כותב.
כותב, אבל לא יודע למה. כי אני רוצה שכל מה שאני מרגיש אלייך
יעבור? כדי שאני אוכל לגשת בכלל אל בנות אחרות? כי בינתיים,
אני לא יכול, לא מסוגל.
מיום ליום, האהבה שלי אלייך רק גוברת. החיוך שלך בבוקר, היחס
שלך, הכל. עברנו את הטיול השנתי, והיה כ"כ כיף. יותר מידי כיף
רק בשביל שני ידידים. ואז פתאום אני מגלה, שבאמת הרגשת יותר
מידידים. אבל עכשיו, פתאום חזרנו, והכל חוזר, הכל כבר לא כמו
בטיול, רק אני ואת, שני ידידים מאוד טובים.
אז למה בכלל אמרת לי? שאני אדע שהייתי יכול להיות שמח? שיכל
להיות לי טיול, הכי טוב שבעולם, כמו שמעולם לא היה לי, ופשוט
לא הייתי מספיק משוחרר בשביל לעשות משהו? בגלל שאולי ידעתי
שנחזור לביצפר, והכל יעבור לך, וחבל להיות סתם חסר טקט? אוף,
למה בכלל אני כותב את המכתב הזה. בדוגרי, אני מת שתקראי אותו,
שתדעי איך אני מרגיש. למרות שאת יודעת. אז למה אני בעצם כותב?
בשביל לשכוח את העבר? כדי להתגבר עליך בכלל? אני לא יודע.
אני עושה כל כמה שורות הפסקה, כדי לחשוב מה לכתוב. אבל אין לי
מה לכתוב. באמת שלא. אמרו לי שאני אנסה לכתוב, אז אני מנסה,
אבל זה לא עוזר. אני עדיין אוהב אותך, כמו תמיד! ומה קורה?
כלום! פשוט כלום, ורע לי עם זה, כ"כ רע לי עם זה. ואת באמת לא
מתארת כמה. אתמול אמרת לי שאני מאוד שונה מכל התקופה עם עמרי,
כי עמרי היה קשור באחת התקופות הכי רעות שלך. אבל אם את הכי
נהנת איתי בעולם, כמו שאת אומרת, ויש לך עדיין רגשות, אז למה
את מדחיקה אותם, וגורמת לשנינו להפסיד את הדבר המדהים הזה?
הסתכלת אלי עכשיו, יותר נכון עלי, על היד שלי, על כמה שכואב לי
לכתוב. אני לא יודע למה, אבל אמרת:"וואו, למי זה?" ואני כ"כ
רוצה שתראי מה אני כותב, שתדעי מה אני מרגיש אליך. ומצד שני,
בשביל מה את צריכה לראות את זה. אני מתחיל לחזור על מה שאני
אומר, ובתכלס, אני יודע למה. כי אני יודע מה אני מרגיש כלפיך,
ואני פשוט מוצא 20,000 מילים להגיד לך את זה.
אני אוהב אותך, אני אוהב אותך, אני אוהב אותך!!!
ואת, בשלך, ובטח זה לעולם לא ישתנה. עוד חודשיים, 4 גג, ואז
אולי
אני אוכל לשכוח הכל. אולי, ואולי לא. כי אותך, אי אפשר
לשכוח...

ושוב שיעור גיאוגרפיה. שלוש ימים אחרי, ואת כבר עשית את הבחירה
שלך. הבחירה שקיוויתי שלא תעשי - הבחירה שידעתי שתעשי.
האהבה שלי אליך, רק גברה שוב, והפעם, לכבות את האש שכבר בערה
בתוכי מפעם, ורק התגברה, מאוד קשה. אמרתי לי אתמול להפסיק
לשקוע בזה, ולחשוב הלאה. אבל אי אפשר. אי אפשר להמשיך סתם ככה
הלאה. אי אפשר כי את לא מוכנה להרפות. אמרתי לך אתמול שאני
כזה, וגם את אמרת: "אני מכירה אותך, אני יודעת שאתה בנאדם של
הכל או כלום". אז למה ויתרת? למה ויתרת אם את לא מוכנה להרפות?
המחשבה על לראות אותך כל דקה בבית הספר, קשה. המחשבה שיש לי רק
עוד חודשיים, או ארבע גג, טובה! אני לא יכול להמשיך לראות אותך
כל הזמן, כי ככה אני לא מצליח לשכוח אותך. הקשר שלנו, הקשר
הידידותי שלנו, מתהדק בכל יום, ובכל שעה, ובכל שיחה. אז איך
אני יכול לשכוח אותך, כשאת כל הזמן לצידי? כ"כ היה לך כיף
בטיול השנתי! כ"כ כיף לך שאת מדברת איתי...לפחות ככה את אומרת.

את כ"כ עסוקה בלהגיד לי כמה שאני חמוד, שכיף לך איתי, שאני
גורם לך להיות שמחה כשאת בדיכאון. אז למה לעזעזל את לא רוצה
אותי?!?!?! את יודעת, פעם הייתה לי ידידה ממש טובה. הייתי בטוח
שאני אוהב אותה הכי שבעולם, אבל כמו אחותי. והסתבר לי שלא.
רק חבל שלא היה לי את האומץ להגיד. כי יכל להיות לנו כ"כ כיף
וטוב ביחד.
אז בעצמך אמרת לי לפני חודשיים שלוש כשהכל התחיל, שאת חושבת
שהכי טוב שחברים הכי טובים נעשים חברים. ומה אנחנו עכשיו?! את
סותרת את עצמך, אבל בעצם תמיד עשית את זה. תמיד שינית את דעתך.
אבל למה? את פוחדת שתקשרי אלי מידי ואני אפגע בך. אני לא
האנשים האחרים שהיית איתם בקשר. אני זה אני, אני שונה, את
אומרת את זה אפילו. אז איפה טעיתי תגידי לי? מה קרה פתאום?!
אני בסופו של דבר אתגבר עליך, אני מקווה. רק שאני לא רואה את
זה מגיע בינתיים, וזה למה הכי כואב לי, ובאמת בלי להשמע מתלהב,
אני יכול להשיג כ"כ הרבה בנות. באמת, שדיברתי אתן, ואיך
אומרים, "יש מצב", אבל אני לא יכול!!! את הדבר היחיד שיש לי
בראש! כבר 8 חודשים! ועכשיו אני פשוט צריך לשכוח, וזה בלתי
אפשרי. זהו, עברו בערך 15 דקות, ואני לא מצליח להזכר מה רציתי
לכתוב, אבל מה, את עדיין ממשיכה לבהות, להסתכל, לדבר,
ואני...אני לא אומר לך דבר...
ושוב, אני מסיים כמו ביום שישי...אני מקווה שאני יוכל לשכוח
ממך, למרות שאותך, אי אפשר לשכוח...